אלימות ופחד מהבעל סיבה לגירושין

אלימות ופחד מהבעל סיבה לגירושין
לפנינו זוג אשר נכנס ויוצא בין כותלי בית הדין הרבני כשלוש־עשרה שנה, לזוג שבעה ילדים (חמישה מהם קטינים).
בתום הדיון בו נשמעו טענות הצדדים הוציא בית הדין הרבני החלטה שלפיה יש להזמין צו לתסקיר מלשכת הרווחה, וכן כי על האישה להביא בתוך שלושים יום רשימת עדים או מסמכים שיש ברשותה בעניין חיוב הבעל בגט. הבעל יכול למסור לבית הדין הרבני בתוך שלושים יום בכתב את טענותיו שלא לחייבו בגט.

ראשי פרקים לדיון
א. בעל אלים מילולית המפחיד את סביבתו
ב. אישה הטוענת ב'אמתלא מבוררת' שבעלה מאוס עליה
ג. שיטת רבנו ירוחם והגר"ח פלאג'י
ד. בעל המסרב לגרש את אשתו כי הוא רוצה לנקום בה
ה. מסקנה ופסק דין

א. בעל אלים מילולית המפחיד את סביבתו
הנה השולחן ערוך הביא את דברי הפוסקים הראשונים:
איש המשתטה מידי יום ויום, ואומרת אשתו: "אבי – מחמת דחקו – השיאני לו, וסבורה הייתי לקבל, ואי אפשר לקבל כי הוא מטורף, ויראה אני פן יהרגני בכעסו" – אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים.
והסבירו הפוסקים שהמדובר הוא שידעה על כך לפני הנישואין ולכן אין כופין כי 'סברה וקיבלה', אבל אם לא ידעה שאדם זה כעסן, כופין אותו לגרש.

והנה בנדון דידן הצדדים פרודים זה כשלוש שנים וניסו את כל האפשרויות של גישור ושלום בית. לטענת האישה הבעל מאיים ומקלל אותה ואף היו דחיפות הדדיות וכן השכנים מפחדים לבוא ולהעיד בבית הדין מחמת האימה שמטיל עליהם הבעל. וכן היה בדיון בבית הדין הרבני – בית הדין היה צריך להזהיר את הבעל שלא יתקרב יותר מדי לדיינים. מהתסקיר של העובדת הסוציאלית שמונח בפני בית הדין עולה תמונת של מסוכנות של הבעל לאישה.

בדיונים שהיו בפני בית הדין ניסתה האישה לנסות הליך של שלום בית וגישור בינה ובין בעלה וכן אמרה במהלך הדיונים שהיא מרחמת על בעלה, אך כל הניסיונות עלו בתוהו, וכל זמן שבעלה נמצא בביתם יש צעקות ומריבות וקטטות. ואף בעלה בתחילה ביקש לתת גט אלא שמחמת יצר הנקמנות והכעס כרגע הוא מסרב לגרש. ונראה שבית הדין יחייב במקרה כזה לגרש.

ב. אישה הטוענת ב'אמתלא מבוררת' שבעלה מאוס עליה
כתבו הפוסקים שטענת "מאיס עלי" הוא פירוש "שנאתיו, איני רוצה בו" וכו' דהיינו "מאיס עלי" היינו "שנאתיו" וכמו שמצינו להרמב"ם עצמו שסיים בלשונו שם ואמר "שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה" ולא אמר "למאוס".

ויש מהפוסקים שכתבו שיש לדון דין מאיס עלי אף כשלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, הרי שאף על פי שלא היתה המאיסות מחמת בעילה, רק מאיזה דבר נכון ומתקבל די בזה.

נמצא שאין צורך שהאישה תטען שהבעל מאוס עליה מחמת יחסי אישות אלא אם אינה יכולה לשהות איתו מחמת שנאה – טענתה מוגדרת "מאיס עלי".

ושיטת רוב הפוסקים וכן מדעת רבותינו הדיינים, שבמקרה שהאישה טוענת "מאיס עלי", ויש 'אמתלא' מבוררת לדבריה – מחייבים את הבעל בגט.

בתסקיר הרווחה שהוגש לבית הדין הרבני נכתב:
[פלונית] מתארת מצבים שבהם [פלוני] היה צועק ומקלל בלילות ומעיר את הילדים, השכנים דאגו לשלומה והיו שואלים אם זקוקה לסיוע […] [פלונית] מדווחת על מקרה שבו לפני הרבה שנים [פלוני] הראה לה נשק של מישהו (אינה יודעת של מי) ואמר שאם תעשה יותר מדי בעיות היא יודעת מה יקרה.

צער זה הוא 'אמתלא' מסתברת למאיסות, וכך כתבו הפוסקים:
אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות […] ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית הדין ותובעת כתובתה – לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונים אל המעיקות […] וראוי לבית הדין לגעור בו ולקרוא עליו את המקרא הזה "הרצחת וגם ירשת".
וכן כתבו:
האומרת "מאיס עלי" אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס עליה, לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים, וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו, שומעין לה.
שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב, וכמה אנשים מכוערים מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם, ויפים וטובים וסברי טעם בעיניהם.

וכן פסקו בית הדין הרבני חיפה:
יש סוג אחר של מאיסות כזו שאינה בעצם האדם, אלא מאיסות זו קשורה לרגישות האשה, לטעמה ולדעתה, והרי זה כאוכל שאינו מאוס בעצם, אלא שיש אדם הבוחל ממנו.
בית הדין מתרשם שלאחר כל הניסיונות הצדדים לא יחזרו לעולם זה לזה, ואף הבעל יודע זאת, אין לו כוונות או רצון לשלום בית אלא שהוא רוצה להתנקם באשתו על המחלות שלו ועל הפסד הכספים שגרמה לו (לדבריו) ומחמת זה אינו מוכן לתת גט לאישה.

ד. בעל המסרב לגרש את אשתו כי הוא רוצה לנקום בה
כתב הגאון רבי חיים פלאג'י ז"ל:
כל שנראה לבית דין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט […] פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין […] וכן להפך […] והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה – ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו "רוצה אני".
והנה תקנת הגר"ח פלאג'י שייכת גם במקרה העומד לפנינו שהבעל מתוך נקמנות אינו רוצה לתת גט לאשה והצדדים פרודים כבר כמה שנים ואין שום סיכוי לשלום בית, הרי אפשר לחייב את הבעל בגט, שאם יש מצב ששני הצדדים מעוגנים יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות שאין זכות לכל צד לעגן את משנהו.
הסתמכות על טענות התובעת ועל תסקיר שירותי הרווחה כדי לחייב גט
הן אמת שכאשר בית הדין שומע הוכחות ועדויות על אלימות יש מקום לחייב ואף לכפות גירושין בהתאם לשיטות הפוסקים ונסיבות המקרה, אך במקרה שבפנינו האישה התובעת לא הביאה הוכחות כלשהן לאלימות, בית הדין חזר והבהיר גם בדיונים וגם במענה לבקשותיה כי אי אפשר לחייב בגירושין כאשר לא הובאו ראיות כדת וכדין להוכחת טענותיה.
כאשר נוכח בית הדין כי גם לדיונים שנקבעו להוכחות לא הביאה התובעת ראיות – לטענתה עקב חששם של העדים להעיד נגד הנתבע – הורה בית הדין הרבני לרווחה להגיש תסקיר עם דגש על בירור טענותיה לאלימות.
בתסקיר שהגישו שירותי הרווחה נכתב בין היתר: "על פי המודל של משרד הרווחה הערכת המסוכנות שמתקבלת מתוך הממצאים שיש בידינו היא שקיימת מסוכנות גבוהה." בתסקיר לא פורט מה הם ה"ממצאים שיש בידינו" אך בכל מקרה הערכתם היא שהבעל הוא אלים עד כדי מסוכנות גבוהה.
ומעתה יש לברר את גדר נאמנות תסקיר הרווחה ואם אכן אפשר לחייב ואף לכפות, כפי שנראה שנזדקק, כאשר בפנינו התסקיר בלבד.

כתבו הפוסקים:
איש המכה את אשתו… וכל זה כשהוא מתחיל… ואם אין ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות. ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת.
"ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב.
העולה מכל זה הוא שיש נאמנות לעובדות הרווחה בעניינים הללו מצד תקנה שתיקנו לקבל עדותן.

משכך, יש לקבל את טענות האישה לאלימות ולחייב את הבעל לתת גט פיטורין לאשתו מכיוון שעובדות הרווחה הן המכירות והיודעות להכיר במצבים מעין אלו וכמבואר לעיל ולכן הן נאמנות.
מסקנת בית הדין הרבני

בנסיבות המתוארות בפסק הדין לעיל אנו קובעים שעל הבעל לתת גט לאשתו.