האם אלימות היא עילה לגירושין

הפסד כתובה עקב אלימות האשה
בית הדין הרבני דן בטענת הבעל לשעבר ובא כחו כי הבעל פטור מתשלום כתובה עקב האלימות הרצופה שנקטה האשה כלפי בעלה משך כל תקופת הנישואין.

לדברי האשה, התרחשה תקרית חד פעמית של אלימות מצידה כלפי בעלה, היו גם התפרצויות מצידו כלפיה. לפני כ 6 שנים הגיש הנתבע את תביעתו לגירושין, ובו טענות קשות כנגד אלימותה של התובעת. אז הגיש הנתבע בבית המשפט בקשה לצו הגנה.
התובעת הגישה לבית הדין תביעה לשלום בית כשנה לאחר תביעת הנתבע.
לפני כ 4 שנים הוציא בית הדין הרבני פסק דין מנומק ובו חויבה הנתבעת בגט וכן בוטל חיוב המזונות. בנימוקי פסק הדין נאמר, "כי קיימת תשתית ראייתית על התנהגות קשה ובוטה של האשה כלפי בעלה המתבטאת באלימות מילולית ופיזית ובאיומים"

טיעוני הנתבע הם שהתובעת נהגה באלימות כלפי הנתבע ומשכך הפסידה את כתובתה.

את טיעוניו מבסס על פרוטוקולים והחלטות בית המשפט ובהן הודתה התובעת בכל העובדות המיוחסות לה בכתב התביעה ונגזר עליה עונש מאסר על תנאי לשלושה חדשים והתחייבות בסך 2000 ₪ בערבות עצמית להימנע מעבירות הנ"ל בתוך שנתיים.
תגובת התובעת היתה כי האלימות נבעה כתוצאה מהשפלתה, כל חיי רציתי שלום בית, לא בגדתי בו, הנתבע בגד בי ובקש להתגרש ללא עילה והרי הוא חייב לשלם לי את הכתובה.

הסכמתי להתגרש בלית ברירה ולא מכח חיוב גט שפסק בית הדין. הסכם הממון שנחתם לא פוטר אותו מתשלום הכתובה.

צירפה פסק דין התומך בעמדתה לפיה אין בהגשת תלונה במשטרה ע"י אשה כנגד בעלה עילה לפטור את הבעל מחיובו בכתובה.

טענה כי הנתבע מנע ממנה חיי אישות וכי האלימות ביניהם הייתה הדדית, הנתבע חנק אותי פעם בגלל שסירבתי לבלות עמו ורק פעם אחת סטרתי לו. טענות אלו חזרו על עצמם גם בדיון שהתקיים בפני בית הדין הרבני וכן בתביעתה לכתובה שם גם הוסיפה באת כחה כי האלימות נבעה מכך שהנתבע מנע ממנה חיי אישות למרות בקשותיה.

באשר להודאתה בבית המשפט בכתב האישום שיוחס לה, טענה באת כחה, כי התובעת הודתה רק באירוע יחיד אולם למרבה הצער הסתבר לה שהודתה בכל כתב האישום, דבר שאינו נכון אלא שלא היה ניתן לערער על גזר הדין ולא היה לה משאבים לכך.
מבקשת היא לראות באירוע האלים מקרה חד פעמי שלא הפסידה כתובתה ללא התראה. מצרפת אסמכתאות לעמדתה.
פסק בית הדין הרבני היה כי לא ניתן לחייב את הבעל בכתובה מהטעמים הבאים:
א. התובעת הודתה בבית המשפט בכל העובדות הנטענות בכתב האישום ובתיק המצורף (אישום מתוקן), ולא רק במקרה של הסטירה, בין הטענות שיוחסו לה היו מספר מעשה תקיפה, איומיםהמבוססים על עדויות, תמונות וחקירת התובעת. הודאת התובעת הייתה מיוצגת ע"י עו"ד והתובעת הודתה בפרטי כתב האישום לאחר שהוקרא לה כתב האישום ואמרה שהבינה.
ב. כתשתית ראייתית לכך ניתן להסתמך גם על חוות דעת שכתב העו"ס:
"[פלונית] הגיעה לטיפול בשל קשייה בשליטה עצמית ובכעסיה" וכן מהעובדה שהתובעת ניסתה להתכחש להאשמות הללו במהלך דיון ובו פירוט מדויק של השתלשלות העניינים ומסקנתו שטענות התובעת לאלימות הנתבע לא הוכחו ומנגד טענות הנתבע לאלימותה הוכחו וכי ניתן צו הגנה כנגדה בבית המשפט לבקשת הנתבע בגין התנהגותה.
מהנימוקים הללו חייב בית הדין את התובעת בגט.
ג. תגובות התובעת לפיה הודאתה בבית המשפט בכל הנטען בכתב האישום, ניתנה בטעות ולא היה סיפק בידה להגיש ערר על גזר הדין, אינה מקובלת עלי. לתובעת שהייתה מיוצגת אז, עמדה הזכות לשקול את צעדיה עם בא כחה, ולערער על גזר הדין, אלא שכנראה הבינה שאין סיכוי לכך שהערר יתקבל.
ד. גם הטענות שהועלו שהנתבע מנע ממנה יחסי אישות ובגין זאת הייתה אלימות, לא הוכחו.
ה. פסק הדין שצורף על ידי התובעת, אינו רלוונטי משתי סיבות:
א. דין התביעה להידחות מהעילה שהתובעת הייתה אלימה כלפי הנתבע ולא בגין טענה שדרשה צו הגנה כאמור בפסק הדין שצורף.
ב. בקשת האשה שם הייתה לאחר פתיחת התיק לגירושין ובית הדין ביסס את נימוקיו על כך שלא התרשם שהאשה עשתה צרות לבעלה עד כדי שהיה מוכרח לפתוח תיק תביעה לגירושין, דבר שאינו נכון בנסיבות המקרה דנן בו בית הדין הרבני חייב את התובעת בגט לאחר שהגיע למסקנה שהתובעת נהגה באלימות כלפי הנתבע.

ו. האסמכתאות שהובאו בכתב התביעה של הכתובה אינם רלוונטיים למקרה דנן בו התובעת הודתה בכל הנטען כלפיה בכתה האישום, המראה בעליל שאין זו מעידה חד פעמית אלא שרשרת של התנהגות האופיינית לתובעת. מסתבר שהעובדות הללו שהיו פרוסות בפני בית הדין הרבני הביאו אותם להחליט שהאשה חייבת בגט וכן מפסידה מזונותיה כדין אשה עוברת על דת, אלא שבשלב זה לא הייתה בפניהם תביעת הכתובה שנפתחה בשלב מאוחר יותר, על כן לא ראו צורך להתייחס לכך והסתפקו במתן החלטה בעניין המזונות שהפסידה בגין מעשיה.

הנושא ההלכתי שיש לתת את הדעת עליו, הוא, האם הודאת התובעת במעשים שיוחסו לה בבית המשפט, מהווה עילה להפסידה כתובתה?

נקדים ונאמר שהודאת התובעת בבית המשפט אין לראות בה כשטר הודאה שנעשה בערכאות שנחלקו הפוסקים האם ניתן לחייב על פיו או לא, שכן שם הנידון היה בשטר הודאה שפסקו על פיו הערכאות, שונה הדבר כאשר בעל דין הודה במעשים שיוחסו לו ורק לאור הודאתו פסקו את דינו שיש לראות בהודאה זו כהודאה לכל דבר ועניין ללא חולק.

זאת ועוד, כאשר ההודאה היא ברורה כולם מודים שההודאה תופסת ומחייבת את המודה וגם טענת טעיתי לא תועיל במקרה זה.

מה גם שההודאה נרשמה בפרוטוקול לאחר שהוסבר לתובעת במה היא מודה ובמקרה שכזה יש נאמנות לערכי (פרוטוקול) לחייב את המודה, והוא אינו נאמן לטעון משטה הייתי או טעיתי כמבואר בפוסקים:
שמאחר ואין בית הדין הרבני מוסמך לדון במעשים פליליים ולענוש, הרי שאין לבתי המשפט דין ערכאות של גויים והם כשליחי המלכות ויש להם תוקף וסמכות לדון גם מכח היותם שליחי המלך וכן מכח הסכמת הציבור, ואין למודה אפשרות לחזור בו מהודאתו בטענת השטאה. עוד טען מאחר והמודה יודע שהודאתו עשויה להרשיעו מדקדק בה ואינו מודה אם לא עבר.
ועוד כתבו שיש לראות באשה המתנהגת באלימות מספר פעמים, כעוברת על דת שאינה צריכה התראה, מאחר והדבר מפורסם באיסורו, ואין צורך בהתראה, שדינה של אשה זו לא פחות מדין המקללת הוריו.
מכל מקום כאמור, במקרה דנן, בו התובעת הודתה בכל הנטען עליה בכתב התביעה של הנתבע בעניין האלימות, והואיל והמדובר בהתנהגות חמורה ביותר, כמו איום בסכין, דחיפות, הכאות, וזריקת אבן, התנהגות העשויה לסכן חיי אדם, ובודאי שאינה ראויה ורצויה במערכת יחסי נישואין, יש צד הלכתי לומר שהנתבע יכול לטעון כאותם פוסקים הפוטרים אותי מכתובתה בגין מעשיה, ואין צורך בהתראה מפורשת בהתנהגות שכזו.

לסיכום פסק בית הדין הרבני:

התובעת בהתנהגותה הפרה את הבסיס עליו נשען הקן המשפחתי ובכך נשמטה ממנה חובתו של הנתבע כלפיה לכתובה ותוספת.