האם מותר להתדיין כאשר הנתבע מבקש לדון בבית דין רבני אחר

האם מותר להתדיין בערכאות כאשר הנתבע מבקש לדון בבית דין רבני אחר
לפנינו תביעה בה פלוני הגיש תביעה כנגד בי"ס חב"ד באחת הערים בתחום השיפוט של ביה"ד בענין פיטוריו מהעבודה.
ביה"ד זימן מספר פעמים את הנתבעים לחתימה על שטר בוררות. הנתבעים לא כבדו את הזמנת ביה"ד ולא התייצבו לחתימה על שטר בוררות.
ביה"ד התקשר לנתבעים לברר מדוע הם אינם מופיעים. הם ענו שהם מסרבים להופיע בבית הדין והם כחסידי חב"ד מסכימים להתדיין רק בבי"ד של רבני חב"ד.
ביה"ד שאל את התובע אם הוא מוכן שהתביעה תתנהל בפני בי"ד של חב"ד, והוא השיב שהוא מתנגד לכך. הוא חושש להופיע בבי"ד הנראה לו כקרוב יותר לנתבעים שהם אנשי חב"ד והוא חושש שהצדק לא יצא לאור, והוא עומד על כך שהדיון יתנהל בפני ביה"ד באשקלון שהוא בי"ד קבוע לאזור הכולל גם את קרית מלאכי, ואם אין הנתבעים מסכימים להופיע הוא מבקש שתינתן לו הרשות לתבוע בערכאות.

לאחר העיון, הגיע בי"ד למסקנה שצודק התובע בדרישתו שהדיון יתנהל בפני ביה"ד באשקלון, ואם הנתבעים מסרבים להופיע יש להתיר לו לתבוע בערכאות (לפי הנחיות של בית הדין) ולהלן הנימוקים:

א. אין ספק שביה"ד באשקלון נחשב כבי"ד קבוע לכל האזור הנמצא בשיפוטו. אמנם עיקר עיסוקו של ביה"ד הוא בעניינים שבין איש לאשתו, אבל ביה"ד משמש גם כבי"ד לענייני ממונות ולענייני בוררות בכל נושא.
נכון הוא שמבחינת החוק של המדינה אין בי"ד יכול לאכוף אנשים להתדיין אצלו בענייני ממונות, אולם מבחינת ההלכה זהו בי"ד קבוע אשר מטפל בכל הענינים.
הדיינים התמנו ע"י הציבור וע"י הרבנות הראשית ומועצת הרבנות הראשית שמייצגת את ציבור הרבנים.
מן הראוי לצטט את דברי הרבנים הראשייים בהקדמה לתקנות הדיון בשנת תש"ג (1943).

"מסגרת זו התרחבה בחוקת כנסת ישראל כשנתאשרה בטבת תרפ"ח בה ניתנה לכל בי"ד רבני של כנסת ישראל גם סמכות של בי"ד קבוע לבוררויות. נפתחה דרך למסור לבתי הדין הרבניים לבירור ולהכרעה כל מיני סכסוכים".
אף בפסק דין שניתן ע"י ביה"ד הגדול נקבע שביה"ד האזורי הוא בי"ד קבוע גם לעניני ממונות.
"מקור הדיון בברור שאלה זו (עריכת בחירות במפלגה מסוימת), הוא לא באותו בי"ד עצמו שעליו מערערים אלא הוא בבי"ד רבני קבוע המוסמך לפי דין תורה לדון בכל הסכסוכים שבין איש לרעהו… לפי האמור על בעלי הדין לחזור לביה"ד האזורי.
… על בעלי הדין לומר "אלכה ואשובה אל אישי הראשון" ולחזור אל בית הדין הקבוע המוסמך לפי דין תורה לדון בכל סכסוך בישראל ולהתדיין לפניו".

ב. עולה מכל הנ"ל שביה"ד באשקלון הוא בי"ד קבוע. אולם עדין עומדת לפנינו השאלה שמכיון שיש גם בי"ד קבוע של רבני חב"ד שמא זכאי הנתבע לדרוש שעניינו יתבררו בבי"ד זה (שאם יש שני בתי דינים קבועים בעיר אי אפשר לכוף את הנתבע להתדיין דוקא בפני בי"ד מסוים).

לאחר העיון הגענו למסקנה שלגבי התובע אין לבי"ד של חב"ד דין של בי"ד קבוע. כי הטעם שכאשר יש בי"ד קבוע חייבים להדיין לפניו הוא משום שהצבור המחו את ביה"ד הקבוע עליהם "שרבים שהמחו עליהם דינים דלא גמירי אין בעלי דינים יכולים לעכב".
מבואר א"כ שהטעם הוא משום שקבלו הרבים עליהם את בית הדין הזה.
והנה פשוט הוא שלאנשי חב"ד בודאי נחשב הבי"ד שלהם כבי"ד קבוע כי ציבור אנשי חב"ד ההולך לפי הוראת רבותיהם בודאי קבלו עליהם את בית הדין של רבני חב"ד, אבל כל זה אמור ביחס לאנשי חב"ד, אולם א"א לומר שכלל הציבור קבל עליו בי"ד זה. ובנידון דידן שהתובע אינו מאנשי חב"ד גם אם עבד במוסד שלהם בודאי אין הוא מאותם שהמחו את בי"ד של חב"ד עליהם ולכן לגביו ביה"ד הקבוע היחיד הוא ביה"ד באשקלון שהתמנה ע"י כל נציגי הציבור, והוא בי"ד קבוע לכל הציבור כולל לאנשי חב"ד.
והנה אם היה כתוב בחוזה ההעסקה שלו שכל סכסוך יבורר בפני בי"ד של חב"ד בודאי חייב היה התובע להתדיין בפניו, אבל בתקנון שהוגש לנו לא נזכר דבר כזה ולכן זה חוזר לעיקר הדין שיש לגשת לביה"ד הקבוע לכלל הציבור.

ג. יתר על כן, גם אם בי"ד חב"ד נחשב היה לבי"ד קבוע גם לגבי מי שאינו חסיד חב"ד זכותו לדרוש שהדיון יתקיים בית הדין הקבוע שלנו.
והטעם הוא כי "עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדור בעיר אחרת אע"פ שהבי"ד שבעירו יותר גדול". שמפשטות הדברים היה משמע שכל דין זה אמור כשהנתבע הוא אלם ויש לחשוש שבגלל אימתו יגרם עיוות הדין, אולם במקום שאין חשש של עיוות הדין (וזהו המקרה שלפנינו כי בודאי רבני חב"ד יפסקו דין אמת) אינו יכול לטעון זאת. אולם ה"פתחי תשובה" מביא בשם כמה פוסקים שלאו דוקא, אלא אפילו במקום שהתובע הוא תלמיד חכם נכבד בעירו זכאי התובע לדרוש שהדיון יתקיים בבי"ד אחר.
והטעם הוא לא בגלל חשש של עיוות הדין, אלא בגלל החשש שבגלל תחושתו זו של הנתבע יסתתמו טענותיו.
דאם הדבר נוגע רק לגדולי העיר יכול הנתבע אף שהוא מאותו העיר לעכב ושלא לדון בעירו משום דמסתמא דבריהם של גדולי העיר נשמעים אצל דייני עירם, הרי אפילו אינם אלימים ולא אנשי זרוע מכל מקום אם המה גדולי העיר נשמעים דבריהם יותר ומסתתם צד שכנגדו".
והנה בנידון דידן לא מדובר אמנם בגדולי העיר, אבל זיל בתר סברא. ואין ספק שאדם מן הישוב כשיודע שמדובר באנשי חב"ד נכבדים המוכרים היטב לדיינים ודבריהם נשמעים בודאי שחושש הוא להופיע בפני בית דין זה, ואע"פ שאין מקום לחשש ח"ו לעיוות הדין, אבל בהחלט יש לחוש להסתתמות טענותיו, ולכן פשוט וברור שהוא זכאי לדרוש שהדיון יערך בבי"ד אחר. וק"ו כאשר הבי"ד שאליו הוא פונה הוא בי"ד קבוע, ולכן חייבים הנתבעים להתייצב לפני ביה"ד.

ד. אם הנתבעים לא יצייתו לפסק דין זה, תנתן לתובע הרשות לגשת לערכאות.
שאע"פ שאסור ללכת לערכאות מכל מקום אם הנתבע אלם ואינו רוצה להופיע בפני בי"ד רשאי התובע ללכת לערכאות.
וא"כ בעניינינו מכיון שבית הדין קבע כי על הנתבעים להתייצב בפניו, הרי באי הופעתם הם סרבני דין ורשאי התובע ללכת לערכאות.
אמנם יש מקום לדון בענין זה , מצד המבואר בכמה פוסקים, שאם הנתבע אינו מסרב ללכת לדין תורה , רק מבקש שידונו אותו בבי"ד אחר אפילו אם הבי"ד הזה הוא בי"ד קטן ממנו, אין מתירים לו ללכת לערכאות. אולם נראה שבנידון דידן אין לחוש לכך וכמו שנבאר :

ה. מבואר בכמה פוסקים שלא נהגו כן:
המהרש"ם: והן אמת שהעטרת צבי שם כתב דאין נוהגין כן וגם אני במקום אחר כתבתי דמקור הדברים הם ממהרשד"ם והוא קאי להסוברים דמצי לטעון לביה"ד הגדול אזילנא משא"כ בזה"ז דקיימא לן כהרמ"א ( דאין לנו בית דין הגדול ואין אחד יכול לכוף חברו)".
הנה מפורש בדברי מהרש"ם בשם עטרת צבי שאין נוהגין כן, ואם מסרב לדון בבית הדין שמחוייב לדון בו רשאי לתבוע בערכאות.
גם בשו"ת רמ"ץ מרחיב בענין זה וכתב שגם הפוסקים כן מודים שבמקום שחייב מעיקר הדין ללכת לבית דין מסויים, אם אינו מציית רשאים לפנות לערכאות.

ו. אולם גם אם קשה לדחות את דברי פוסקים אלו מהלכה מ"מ מסתבר לומר שבנידון דידן יודו גם הם שאפשר להתיר לו לפנות לערכאות, כי מסתבר שכל דבריהם אמורים במקום שאין חשש לעיוות הדין, ואע"פ שהבי"ד קטן ממנו חזקה שהדין יצא לאמיתו, אבל בנידון דידן שהחשש הוא שיסתתמו טענותיו וכמו שהסברנו לעיל ולא תצא האמת לאור כי לא ידע לטעון את טענותיו כראוי, בודאי רשאי ואף חייב ביה"ד למנוע עיוות הסדר התקין ולהתיר אף ללכת לערכאות.
ואין לטעון שמכוח אותה טענה שצריך למנוע עיוות דין אדרבא, מכאן שאין להתיר ללכת לערכאות. מכיון שהנתבע יכול למנוע את המצב הזה ע"י שיסכים לקיים את הדין בביה"ד הקבוע. ואם הוא אינו עושה כך איהו דאפסיד אנפשיה.

ז. ועדין יש לדון בהיתר זה לפי שלכאורה כל ההיתר בסרבן נאמר במקום שביה"ד יודע על פניו שהצדק עם התובע וכגון במלוה בשטר, אבל במקום שאין בי"ד יודע עם מי האמת אין להתיר וכאן הרי אין אנו יודעים להיכן הדין נוטה.
אולם כפי שנבאר אין לחוש לכך :
1. האמרי בינה האריך לדחות דברים אלו מכל וכל. הן מסברה דלא שבקת חיי וארץ ניתנה ביד רשע, והן מצד המנהג וכותב "דסוגיא דעלמא אזלי בתר איפכא ונותנים בכל בי"ד רשות ללכת לערכאות".
וודאי שאפשר לסמוך על עדותו שזהו מנהג בתי דינים ולא התקבלו דברי פוסקים אלו להלכה.
2. ומלבד זאת הרי כתב ערוך השולחן שבמקום שלא ניתן לברר זאת מראש רשאי בי"ד לשמוע צד אחד ואם לפי חוות עיניהם נראה שהוא צודק בתביעתו אע"פ שאין האמת מתבררת כי הנתבע אינו כאן "מ"מ כיון שהמסרב אין רצונו להשיב בבי"ד, כאשר עשה כן יעשה לו, ושלא יהא חוטא נשכר נותנים רשות להתובע שידון עמו, כיון שנראה להם שעכ"פ יש לו תביעה חזקה על המסרב".
ועל כן גם בענייננו יש לקיים דיון בהעדר הנתבע, ואם יראה בי"ד שיש לו טענה חזקה, יקבל רשות ללכת לערכאות, תוך התנאה מראש שלאחר פסק הדין הוא יראהו לבי"ד, כדי שביה"ד יבדוק את פסק הדין ויראה אם אינו בניגוד להלכה, וכן ינחהו מה הוא רשאי להוציא לפועל.
 
אולם כפי שנבאר אין לחוש לכך:
  1. האמרי בינה האריך לדחות דברים אלו מכל וכל. הן מסברה דלא שבקת חיי וארץ ניתנה ביד רשע, והן מצד המנהג וכותב "דסוגיא דעלמא אזלי בתר איפכא ונותנים בכל בי"ד רשות ללכת לערכאות".
    וודאי שאפשר לסמוך על עדותו שזהו מנהג בתי דינים ולא התקבלו דברי פוסקים אלו להלכה.
  2. ומלבד זאת הרי כתב ערוך השולחן שבמקום שלא ניתן לברר זאת מראש רשאי בי"ד לשמוע צד אחד ואם לפי חוות עיניהם נראה שהוא צודק בתביעתו אע"פ שאין האמת מתבררת כי הנתבע אינו כאן "מ"מ כיון שהמסרב אין רצונו להשיב בבי"ד, כאשר עשה כן יעשה לו, ושלא יהא חוטא נשכר נותנים רשות להתובע שידון עמו, כיון שנראה להם שעכ"פ יש לו תביעה חזקה על המסרב".
    ועל כן גם בענייננו יש לקיים דיון בהעדר הנתבע, ואם יראה בי"ד שיש לו טענה חזקה, יקבל רשות ללכת לערכאות, תוך התנאה מראש שלאחר פסק הדין הוא יראהו לבי"ד, כדי שביה"ד יבדוק את פסק הדין ויראה אם אינו בניגוד להלכה, וכן ינחהו מה הוא רשאי להוציא לפועל.