האם תלונת שווא תפגע בחלוקת הרכוש ובזכאות לכתובה

האם תלונת שווא תפגע בחלוקת הרכוש ובזכאות לכתובה
הצדדים נישאו לפני כארבע שנים לאחר כחצי שנה רכשו הצדדים דירה בבאר שבע, שנרשמה ע"ש הצדדים בחלקים שווים, כשנתיים לאחר נישואיהם, נולד בנם.
חודשיים לאחר מכן הגישה האשה תביעה למזונות בבית הדין, בטענה שלאחר ריב ביניהם, שבעקבותיו ברחה לבית הוריה, בעלה סגר את חשבון הבנק.
למחרת הגישה האשה תלונה במשטרה נגד בעלה על טלטול הילד לפני כחודש, ועל אלימות ואיומים כלפיה. בעקבות כך הבעל הורחק למשך 15 יום. בתום התקופה, הוארך הצו במעמד צד אחד ל-15 יום נוספים. [בהמשך, בדיונים בביהמ"ש הסכים הבעל להשאיר את הצו על כנו, לדבריו בכדי להימנע מחשש הוצאות משפט, אף שלא נמצאה כל ראייה לטלטול התינוק. הצו הוארך עקב התרשמות השופטת שיהיה קשה לצדדים לגור תחת קורת גג אחת.] מאז התלונה לא חזר הבעל הביתה. ניסיונות לשלום בית לא צלחו בסופו של יום.
חודש לאחר מכן הגיש הבעל תביעת גירושין כרוכה.
לאחר כ 4 חדשים הגיש הבעל תביעה להכריז על האשה כמורדת בגין תלונת השווא הנ"ל ובגין הרחקת הבעל. בתביעתו הכרוכה טען הבעל לחלוקה בלתי שווה של הדירה, אשר השקיע בה יותר ממנה, ובנוסף תבע דמי שימוש עבור הדירה, מיום הרחקתו.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בעניין הסמכות ולאחר עיון בסיכומיהם לעניין זה, נתן בית הדין הרבני החלטה בעניין הסמכות, וקבע כי הסמכות לדון בחלוקת הרכוש נתונה לבית הדין, ואילו הסמכות בענייני המזונות נתונה לביהמ"ש.
במקביל לכך הגישה האישה תביעת גירושין ותביעת כתובה, בה מגוללת טענות קשות של אלימות מינית, וכן נפשית וכלכלית.
הצדדים התגרשו לאחר קרוב לשנה, הוסכם שכל ענייני הצדדים יידונו בביה"ד לאחר הגט.
התביעות הדורשות הכרעה הן:
א. תביעת כתובה ופיצויים של האישה.
ב. תביעת הבעל לחלוקה לא שוויונית של הדירה.
ג. תביעת הבעל לדמי שימוש ראויים בתקופת ההרחקה שלו מהבית.
ד. תביעת הבעל להחזרת מיטלטלין שנלקחו על ידי האישה, וכספים שנמשכו על ידי האישה (דמי הלידה) למטרותיה שלה.
ה. החזרת מתנות שבכללן תכשיטים שניתנו לה על ידי הבעל.
ו. תביעת הבעל להוצאות משפט עבור פנייה שלא בתום לב לביהמ"ש.

א. דיון
השאלה המרכזית שהיה על בית הדין הרבני לבחון היא מהי נקודת ההתחלה של המשבר המשמעותי, שממנה התגלגלו הצדדים לאן שהגיעו עד לפירוק הנישואין. כל הנדונים דלעיל הם נגזרת של התשובה לשאלה זו. נראה שנקודה זו היא הרחקתו של הבעל מהבית, שנעשתה בסופו של דבר בהסכמתו ושלא מתוך הטלת האשמה עליו. השאלה העיקרית היא: האם היתה הצדקה להרחקה זו, ומה היו המניעים האמתיים להרחקה זו?

בנוגע לתלונת האישה במשטרה כנגד הבעל וצו ההרחקה שיצא בעקבותיו התמונה העולה מחקירת הצדדים בפני בית הדין הרבני ומעיון במסמכים שהגישו, נראה שמדובר בתלונת שווא חמורה, ששיקול דעת מוטעה הוביל את האישה לחשוב שיש לכך הצדקה, לאור התנהלותו של הבעל כלפיה בתחום הכלכלי או בתחום האישי.
תלונה במשטרה זו כללה האשמות של: פגיעה בחסר ישע ע"י אחראי (טלטול הילד המשותף על ידי הבעל, עד כדי סיכון לחייו), תקיפה סתם – בן זוג, ואיומים.
בא כח הבעל הגיש חוברת הוכחות להפריך את טענת הטלטול, שאף הוצגו בפנינו במהלך הדיונים. לאחר שמיעת הצדדים בענין זה, ולאחר העיון בחומר הרב שהומצא בפנינו בית הדין מקבל את גרסת הבעל שמדובר בתלונת שווא יזומה ומכוערת, שנועדה להרחיק את הבעל מהבית המשותף ולייצר עליונות דיונית בתביעת הגירושין והנלווה אליה (מזונות וכו') שהולכת ונרקמת בראשה של האישה.
הטענות על ההתעללות המינית ונספחיה, שנטענה על ידי האישה, הופיעה לפנינו רק לאחר פתיחת תיק הגירושין על ידי האישה, ולאחר שבית הדין עמד לסגור את תיק הגירושין של הבעל, ולאחר הגשת התביעה להכריז עליה כמורדת. טענות אלו לא הוכחו בפנינו, ולא נמצאה בפנינו אינדיקציה משמעותית לכך שההתנהלות המינית הקלוקלת שמתוארת על ידה, ככל שהתרחשה, הייתה בניגוד גמור לרצונה.
מהצגת הדברים בפנינו, מהטונים ומהביטויים השונים והגסים, ומאינדיקציות נוספות, יש לנו יסוד להניח, שטענותיה בתחום זה הם פרשנות שלאחר מעשה על מנת להצדיק את תביעותיה. לכן הם לא הועלו כלל בשלבים הראשונים של הדיונים שהיו בפנינו ובפני בית המשפט למשפחה. אשר על כן, לא נָתַנּוּ משקל גדול לטענות אלו, על אף שלא התעלמנו מהם, והם מהווים משקל מסוים בקביעה הסופית שעיקרה הוא "פשרה הקרובה לדין".
אשר על כן, תביעת האישה לכתובה ופיצויים נדחית. הרחקה יזומה מעין זו המתוארת לעיל, של הבעל מבית מגוריו, תוך כדי הובלה לגירושין בפועל, והעדר היענות לנסות שלום בית, ובנוסף לזה, אימפולסיביות ניכרת כפי שהוצגה בפנינו במהלך הדיונים, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם זכאות לכתובה .
למען הסר ספק, בית הדין הרבני אינו קובע קביעה כלשהי באשר לעצם קיומה של ההתעללות, אשר במהותה התרחשה, אם התרחשה, בחדרי חדרים, במרחב הגלוי רק לצדדים עצמם. מבחינה זו, אם לאחר מעשה עמדה האישה על כך שמדובר בהתעללות, ופנתה לטיפול מתאים – נראה כי עשתה את המעשה הנכון. אולם, לעניין פסיקת דין שבין אדם לחבירו, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. לעינינו, אי העלאת הנושא או פנייה לטיפול משותף בתקופה הטובה של הזוגיות, והטחתו באגרסיביות בצד שכנגד בפני ביה"ד, לאחר שעמדה האישה על דעתה בעניין זה – אינו מהלך סביר, ואינו יכול להוות עילה להצדקת פעולותיה של האישה.
אולם, אין באמור בלבד, כדי להסיק מסקנה חד משמעית באשר לשאר התביעות של הבעל, מהטעמים שלהלן. כדי לחייב בהחזרת מתנות שבכלל זה גם התביעה לחלוקה לא שוויונית של הדירה ושל החזרת התכשיטים לחלק משיטות הפוסקים צריך להכריז על האישה כמורדת, בטרם תחויב להחזיר מתנות שקיבלה.
כמו כן, לא ברור שכלל הלכתי זה נכון ביחס לרישום הדירה בשותפות שוויונית, ובפרט כאשר חלק מההשקעה הכספית הובאה על ידי האישה. כך גם העובדה שחלק מתשלום הדירה נעשה על ידי משכנתא. גם באשר לעצם הפער בהשקעה הכספית לא עלה בידינו לקבוע עובדות חד משמעיות.
כפועל יוצא מחוסר ודאות זו באשר לחלוקת הדירה נובעת גם חוסר היכולת לקבוע את דמי השימוש הראויים לתקופת ההרחקה הנ"ל.
כך גם לגבי דמי הלידה לא הוכח בפנינו שהשימוש שעשתה האישה בדמי הלידה הם לצרכיה הפרטיים.

מסקנה
לאור האמור ובהתאם להלכה האומרת שבמקום שבית הדין לא יכול לעמוד על חקר העובדות או חקר ההלכה באופן חד משמעי, ובהתחשב בנסיבות בעלי הדין המצויים בפנינו, שפתרון הסכסוך הסופי ביניהם צריך להיות בראש סדר העדיפויות, ובכלל זה הדאגה לבריאותו הנפשית של הקטין, על בית הדין הרבני מוטלת החובה לפשר בפשרה הקרובה לדין ולסיים בכך את הסכסוך. לפיכך נקבע כדלהלן:
א. הבעל פטור מלשלם לאישה את כתובתה במלואה.
ב. ביה"ד אינו רואה לנכון לחייב את האישה בהוצאות ההליך בעניין הסמכות. אכן, התגלו דברים במהלך הדיונים ביחס לדרך שבה בחרה לנהל את הסכסוך באופן כללי, אך אין בכך כדי לבטל את הספק הקל באשר להתנהלותה בעניין הסמכות.
ג. כפשרה הקרובה לדין הכוללת את מכלול התביעות, חלוקת הדירה תהיה באופן שהבעל יקבל 58% מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה, ואילו האישה תקבל 42% מהתמורה.