למה לתבוע מזונות בבית דין הרבני?

ובכן הסיפור מתחיל לפני כ-2000 שנה בעיר אושא שבגליל שם גלה בית הדין הגדול הסנהדרין, מירושלים, לאחר חורבן בית שני. בגמרא, התלמוד הבבלי מסופר כי באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. עד אז היו מחייבים אדם לפרנס את ילדיו עד גיל 6 בלבד. הסנהדרין תקנו שיזון אותם עד שיגדלו, כלומר עד גיל 13.

בהמשך מתארת הגמרא כיצד היו מתייחסים הרבנים באותו דור לאותם אנשים שלא היו מפרנסים את ילדיהם הגדולים. רב יהודה היה אומר "התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר"… רב חסדא היה מכריח את אותו אדם או שליח ציבור לעמוד ולהכריז בפני הקהל שהוא גרוע מן העורבים שאפילו הם מפרנסים את בניהם והוא לא מפרנס את בניו. רבא היה אומר לו האם נוח לך שיזונו בניך מן הצדקה?

בסופו של הדיון הגמרא אומרת שכל זה מדובר דווקא באדם שאין לו יכולת לפרנס את בניו הגדולים אבל אדם אמיד כופין אותו ומעקלים אותו בעל כרחו מדין צדקה.

בהמשך מוסבר כי עד גיל 6 חובה על האדם לזון את ילדיו אף אם אינו אמוד, ומעל גיל 6 דין זה הוא מתקנת אושא מדין צדקה.
בדברים אלו דנו גדולי הפוסקים מכל הדורות ואכן כך נפסק בשולחן ערוך:

חיב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפלו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי לתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו.

שם מוסבר כי דין זה אינו רק לגבי מזון אלא חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור.
ואינו נותן להם כפי עשרו, אלא כפי צרכן בלבד.
ולכן מלבד החיוב החל על האב לזון את בניו ובנותיו עליו לדאוג להם לבגדים ללבוש וכן לבית לדור בו. אמנם חיוב זה אינו אלא כפי הנדרש להם ולא כפי שהורגלו מבית אביהם.

לסיכום, עד גיל 6 החיוב בדבר זה הוא חובה מדברי חכמים, מעל גיל 6 החיוב הוא תקנת אושא מדין צדקה, אמנם על הצדקה הזו כופין את האדם למעט אם הוא עני מרוד. ניתן לעקל את משכורתו, רכושו וכדומה, על מנת לזון ולדאוג למזון מדור וכסות של ילדיו.

אוקיי עד כאן הכל מובן, אבל למה החיוב בבית המשפט לענייני משפחה גבוה יותר?
ובכן מסיבות שונות השייכות ברובן לאותה תקופה, בשנת 1944 פסקה מועצת הרבנות הראשית כך:
"כשם שמאז ומעולם הי' כח בית דין יפה לחייב את האב ולכופו בממונו בכל הכפיות האפשריות לפרנס בניו ובנותיו עד גיל 6 כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה עד הגיל של 15 שנה"

בשנת 1947 הדגישו הרבנים הראשיים דאז שאין כח תקנה זו מכח צדקה אלא תקנה חדשה עם כח משפטי עצמאי.
רבים מהרבנים הגדולים באותה תקופה ועד היום הזה התנגדו באופן חריף לדבר זה וטענו כי אין ביכולת אף אחד מאיתנו בדור זה לשנות את הדברים שנקבעו בתלמוד הבבלי.
וכך נוצר מצב שבו לבתי הדין הרבניים ניתנה הסמכות להחליט, האם בילדים גדולים מגילאי 6 ואילך לכוף את האדם מדין צדקה, וכך כאמור להתחשב ביכולתו הכלכלית. או האם לכוף מדין התקנה הזו מבלי להתחשב ביכולתו כמו בילדים קטנים. בפועל בבתי הדין נהגו לפסוק לרוב על פי דין הגמרא.

בשנת 1995 הוקם בית המשפט לענייני משפחה, בית המשפט פוסק על פי התקנה משנת 1944 שנתקבלה על ידי המנדט על פי החוק הבריטי. מכיון שכך בית המשפט כופה את האב לפרנס את ילדיו הגדולים באותה צורה בה הוא מפרנס את ילדיו הקטנים ולכן כופה אותה מבלי להתחשב ביכולתו הכלכלית.
ולכן פסק בית המשפט העליון האחרון בנושא המזונות מיולי 2017 לא יתקן את המצב הקיים בו האב לבדו נושא באחריות ונטל המזונות. מלבד זאת שפסק זה נוגע למשמורת משותפת בלבד והוא דבר שנבצר מיכולתם של רוב האבות בהיותם המפרנס העיקרי של ילדיהם. הבעיה העקרונית עמוקה בהרבה ונובעת מהחלטת בית המשפט לכוף את האב לפרנס את ילדיו מעל גיל 6 כמו מתחת לגיל 6 כאמור.