סמכות בית הדין לדון במזונות הילדים

סמכות בית הדין לדון במזונות הילדים

הדבר נידון בבית הדין הרבני חיפה. שם פתח הבעל תביעת גירושין ובה כרך בין השאר את מזונות הילדים. תביעה זו הוגשה לבית הדין זמן רב קודם שהאשה פתחה בבית המשפט הליכים מקבילים.

האשה טענה שאין בסמכות בית הדין לדון במזונות הילדים אף אם הם נכרכו בתביעת הגירושין. עניינה של החלטה זו היתה לברר את הסוגיה.

בראשיתו של הבירור בסוגיה זו, חשוב להזכיר כי קודם לפירושים ולשינויים במשמעות החוק שנעשו על ידי פסיקות בית המשפט העליון, הרי שלשונו המקורית של המחוקק הייתה ברורה ופשוטה:

הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג.
כלומר אפשר לאחד מבני הזוג לכרוך אל תביעת הגירושין את עניין "מזונות הילדים" באופן ישיר, ולא כ'השבת הוצאות האישה'.

וכן כתב כבוד השופט מ' זילברג:

קבע המחוקק הישראלי כי בית־הדין הרבני יהא מוסמך לדון ולהכריע בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, כדי שבני־הזוג יוכלו להסדיר בבת־אחת את כל עניניהם במשרד־הרבנות, ולא יצטרכו לפנות, לפני מתן הגט או לאחריו, לערכאות אחרות. ודבר זה מחייב, ככורח המציאות, כי הרבנים יהיו מוסמכים להכריע בעת מתן הגט גם בדבר החזקתם של ילדי בני־הזוג וגם בדבר מזונותיהם, וכי הכרעה זו תחייב לא רק את בני־הזוג המתגרשים אלא גם את הילד גופו. שאם לא תאמר כן – תישאר תלויה מעל לראשם "החרב המתהפכת" של תביעתו העתידה של הילד, והגט לא יכרות את כל הסכסוכים שביניהם.

אלא שבפועל שונתה הבנה זו על ידי פסיקות בית המשפט העליון, אשר הבחינו בין התביעה של ההורה להשבת הכספים שיוציא למזונות הילדים, שהיא אכן בסמכות בית הדין, לבין אפשרות התביעה העצמאית של הילדים עצמם למזונות שהיא בסמכות הבלעדית של בית המשפט.
ומאחר ואין בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת ילד נגד אחד מהוריו, אלא רק בתביעת ההורים אחד נגד השני, נוצר מצב ביש בו יפסוק בית הדין הרבני פסק אחד למזונות, ולאחר מכן יפסוק בית המשפט לענייני משפחה פסק שונה.

כלומר ניתן לתבוע מזונות לילדים בשתי דרכים. ההורה, המוציא כספים למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם הייתה אישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושין, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני.

אך הילד יכול בעצמו לתבוע מזונותיו מן ההורה החייב בכך. זוהי תביעת מזונות ממש, ולא רק תביעה להשבת כספים.
תביעת מזונות של הילד, בין אם הוא מיוצג על־ידי האם ובין על־ידי אפוטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני.
לפני כשלש שנים החלה לנשוב בנושא זה 'רוח חדשה' בפסיקותיו של בית המשפט העליון. בית המשפט חזר והכיר באפשרות כריכת עניין מזונות הילדים על ידי אחד ההורים אל תביעת הגירושין.

אלא שישנה הסתייגות מסויימת בדבריהם והיא, כי למרות הגשת תביעת המזונות אל בית הדין הרבני, "תביעת מזונות עצמאית של קטין, יכול שתידון בבית המשפט לענייני משפחה על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני".

שניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים. אולם עוד נפסק, כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על־ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה.

ואמנם, אכן באילו תנאים יכולה התביעה העצמאית של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה להביא 'לפתיחה מחדש' של הסכמות באשר למזונות הקטין שאליהן הגיעו הוריו בבית הדין הרבני ?

לכן נקבע בפסיקה אחרת של ביהמ"ש העליון:

הגישה הינה כי אין צורך בהגשת תביעה נפרדת ובדיון נפרד בעניינו של הקטין, ודי בכך שבית הדין הרבני דן לגופו בעניין מזונות הילדים, ובחן את ההסכם שנערך בין בני הזוג תוך התייחסות לטובת הילדים ולמזונותיהם.
כלומר בעוד שבעבר דרישת הסף לפתיחת דיון מחודש בבית המשפט בנושא מזונות, היתה שתביעת המזונות המחודשת הוגשה על ידי הילדים או בשמם, הרי מעתה בית המשפט העליון מאמץ את הגישה בה כדי לחזור ולדון בסוגיית מזונות הילדים, ישתכנע בית המשפט כי סוגיה זו אכן לא זכתה להתייחסות הראויה בדיון בבית הדין הרבני.

כלומר בית המשפט לא יחזור וידון בנושא זה, ובלבד שמצא כי בית הדין דן במזונות הילדים לגופם, על פי המבחן המהותי לעיל שקבע בית המשפט העליון.

על כן, כאשר אחד מבני הזוג כורך את נושא מזונות הילדים להליך הגירושין – בית הדין מוסמך לדון באופן ענייני בנושא המזונות לגופם, ללא חשש ממשי משינוי פסק הדין ועיקורו בעתיד, אם ההליך השיפוטי אכן נעשה באופן שקול ומקצועי – על פי המבחן הנ"ל.

תיאמר האמת, כי מוסד התביעה העצמאית של הקטין הפך לכלי ניגוח בבתי הדין הרבניים וניסיון על ידי מי מהצדדים לעיקור פסיקותיו בנושאי מזונות הילדים באמצעות פתיחת מערכה מחודשת בבית המשפט, והפעם בכסות האפוטרופסות על הקטין ובשמו.

שכן התביעה העצמאית אינה עצמאית כלל. ההבחנה בין הקטין לבין ההורה המייצג אותו היא לעתים קרובות פיקציה. שהרי התביעה הראשונה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, וגם התביעה השנייה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, אך הפעם כתובענה נפרדת בכובע של תביעה עצמאית.
ואלו החסרונות הנובעים מכפילות ההליך שבתביעה העצמאית של הקטין, במקרה שנושא זה נדון בערכאה אחרת, חסרונות הפוגעים הן במערכת המשפט והן בטובת הקטין ובהוריו:

"פגיעה בעקרון מעשה בית דין."
"היעדר סופיות הדיון."
"ריבוי הליכים ועומס על בתי המשפט."
"השמטת נושא מזונות הילדים כחלק בלתי נפרד מהמערך הכולל של ההסדר."
"היעדר וודאות ויציבות."
"אי כיבוד הסכמים".

לשם כך באה גישה זו, כשהקו המנחה הוא שמירה על טובת הקטין, יעילות הדיון והכיבוד ההדדי בין הערכאות, וכן שמירה על עיקרון ההימנעות מקיום "הליכים זהים באותו עניין בבית־משפט ובבית־דין רבני בעת ובעונה אחת".

כלומר ע"פ גישה זו בית המשפט לענייני משפחה לא ייכנס לבדיקת התביעה לגופה, אלא רק אם יתברר לו כי:
א. לא התקיים בביה"ד דיון ענייני לגופם של ענייני מזונות הקטינים, ובהיעדר אינדיקציה לסתור, נקודת המוצא היא שבית הדין בחן גם את עניינם של הקטינים.
ב. ואף אם התקיים דיון, רק אם יתברר כי הקטינים אכן קופחו בהחלטתו של בית הדין הרבני.

בעניין זה יש גם להדגיש, כי גם אם בית הדין הרבני טרם הוציא פסק דין או החלטה בעניין מזונות הילדים שתביעה בעניינם הוגשה אליו, אלא רק קבע לשם כך דיון, וכל שכן, אם כבר החל לדון בעניינם, על פי עקרון 'הכיבוד ההדדי בין הערכאות', הרי שאין לבית המשפט לעסוק בעניין מזונות הילדים כל עוד אלה נידונים בסמכות בבית הדין הרבני. שהרי חזקה על בית הדין, כערכאה משפטית מוסמכת, שיעשה את מלאכתו נאמנה וידון בעניינם של הקטינים כנדרש ולא יקפחם.

רק אם נוכח בית המשפט לדעת באופן פוזיטיבי, כי בסופו של הליך עניינם של הילדים לא נדון בבית הדין הרבני כנדרש, וכי ההחלטה בעניינם מקפחת אותם, אז באה מקומה הראוי של תביעת המזונות העצמאית כדי להגן עניינם של הקטינים.

ככלל כיום כמעט שאין הבדל, אם בכלל, בין הכרעות בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה, ושתי הערכאות משתמשות פחות או יותר באותם קריטריונים, ואנו מקווים כי התיאום בין המערכות אף ילך ויגבר.
מסקנה
לאור האמור ומאחר שהכריכה ותביעת הבעל כנה, הסמכות לדון בתביעת המזונות נתונה לבית הדין.