לשון הרע ופרסומה האם גורם להפסד הכתובה

"לשון הרע ופרסומה" ו"משמשתו נידה" , האם גורם להפסד כתובה
בפני בית הדין הרבני אריאל הונחו שתי תביעות גירושין הדדיות: הבעל הקדים ותבע תחילה תביעת גירושין, אחריה הוגשה תביעת הגירושין של האישה. במהלך הדיונים שקדמו לגירושי הצדדים לא עלו לדיון הסיבות לגירושין, זאת בשל ההסכמה ההדדית לגירושין.

למעשה רק לאחר גירושי הצדדים, עם הגשת תביעת הכתובה, החל הבירור בעניין סיבת הגירושין וההתרחשויות שקדמו לגירושין.

בין הצדדים מחלוקות עובדתיות רבות באשר למאורעות שקדמו לגירושין. הכרעת הדין תהיה לפי הדברים שהוכחו בבית הדין.

אין די בעובדה שהבעל הקדים ותבע את תביעת הגירושין לפני שהאישה תבעה את תביעת הגירושין, כדי לחייב את הבעל בתשלום הכתובה. יש לעמוד אחר התנהגות האישה ומעשיה בסכסוך שהוביל לגירושין, ובהתאם לכך לבחון את זכאותה לכתובה, במיוחד לאור האמור בסעיף 13 לכתב תביעת הגירושין של הבעל, שבו כתב הבעל שלמרות הגשת התביעה הוא עדיין מתאמץ לעשות שלום בית.

יש בתקופה המתוארת כדי ללמד על אופי הסכסוך וההתנהלות שבין הצדדים. האישה הגישה תלונה במשטרה נגד הבעל. ההוכחות שהציגה האישה בבית הדין ביחס לנכונות התלונה לא מהוות ראיה של ממש לקיום האלימות שבגינה הוגשה התלונה. האישה חיכתה ארבעים וחמישה יום בהגשת התלונה, הדבר מעורר תמיהה: מדוע האישה חיכתה משך זמן ארוך עד שפנתה להתלונן? אם אכן הייתה תלונתה מוצדקת מדוע לא הזדרזה להתלונן בסמוך לאירוע נשוא התלונה? בנוסף, התלונה לא התבררה ולא ננקטו הליכים נגד הבעל בגין התלונה.

וכן בחקירתה בבית המשפט הודתה האישה שהיא לא אמרה במשטרה את אותם הדברים האמורים בתצהיר. הדבר מעורר תמיהה: מדוע האישה לא פירטה בתלונתה במשטרה את האירועים שקרו לדבריה אם אכן קרו?

בתצהיר האישה שהוגש לבית המשפט כתבה האישה שהבעל הגיע מדי פעם לביתם של הצדדים, האישה התלוננה שהבעל ביקש לקיים איתה יחסי אישות והיא סירבה לכך. הרי שהאישה מודה הן בעובדה שהבעל היה עדיין בבית באותה תקופה ולא עזב לגמרי. והן בעובדה שאינה רוצה לחיות עם הבעל, עובדה היכולה להגדיר את האישה כ'מורדת' בבעל.
בבית הדין הופיע לעדות הרב […] שטיפל בצדדים וניסה להשכין שלום בית ביניהם. בכל עדותו של הרב לא נשמעה טענה על מצב של אלימות, הרב העיד על בעיות תקשורת שהיו קיימות בין הצדדים. מעדות הרב עולה שבעיות התקשורת בלבד הן שהובילו לגירושין, ולא דבר אחר. אם אכן הייתה קיימת אלימות שהצדיקה הגשת תלונה במשטרה, סביר להניח שהדבר היה עולה אצל הרב שטיפל בהשכנת שלום הבית.

מהאמור עולה בעיני בית הדין התמונה שאכן היה מנוי וגמור עם האישה לפרק את קשר הנישואין ושלצורך כך אף נעזרה במשטרה ובבית המשפט כדי להרחיק את הבעל מהבית. לבטח לא ניסתה האישה להשכין שלום בית וליישר את ההדורים עם הבעל, כפי שטענה בבית הדין. פעולותיה של האישה החריפו את הסכסוך באופן שלא נותר לבעל אלא לרצות בגירושין, ולבסוף הסכימו הצדדים להרחקה הדדית.

אין די בהצהרת האישה שאמרה שביקשה שלום בית. יש לבחון את המעשים שעשתה האישה ולא את הצהרותיה. האדם יראה לעיניים ולא ללבב ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות – האישה תיבחן לפי מעשיה. מעשיה הבולטים בהרס הסופי של המשפחה היו בהגשת תלונה במשטרה, שלא הוכחה כצודקת, ובבקשה למתן צו הרחקה קבוע נגד הבעל בבית המשפט, לאחר הודאה מפורשת שאינה רוצה בחזרת הבעל לבית, כשההודאה נתמכת בתצהיר. בהתנהגות האישה יש משום עקירת האישות. לפי ההלכה במצב המתואר האישה הפסידה את כתובתה.
וכן בכתב תביעת הגירושין של הבעל, קבל הבעל על שהאישה מבזה אותו בעיני שכניה, מבזה אותו בחנות לממכר הפיצה, לעיני הלקוחות, ומעוררת מהומות נגדו בפרהסיה לעיני ציבור עוברים ושבים. אומנם הבעל לא הצליח להוכיח את טענותיו שבכתב התביעה. אבל כן אפשר לקבוע שאכן קיימת הוכחה על דפוס ההתנהגות של האישה, בבחינת 'סופו העיד על תחילתו'. ההוכחה על דפוס ההתנהגות של האישה עולה מהתנהגותה של האישה בהמשך ההליך: בהמשך ההליך ננקטו נגד הבעל סנקציות קהילתיות כאשר כרוזים הופצו ביישוב שבו גרו הצדדים. הכרוזים קראו להחרים את הבעל בשל סרבנותו לגרש את האישה, הציבור ביישוב נקרא אף להחרים את חנות הבעל ולא לקנות אצלו. המחרימים ציטטו מכתב של רב היישוב. באותו שלב שבו ננקטו הסנקציות הקהילתיות נגד הבעל עדיין לא היה קיים פסק דין לחיוב בגט. אין ספק שהאישה עמדה מאחורי הלחץ החברתי והסנקציות הקהילתיות שהופעלו נגד הבעל. לא ייתכן שהאישה לא ידעה מהמתרחש, וברור שהאישה עודדה את הלחץ שהופעל נגד הבעל, ולבטח לא טרחה האישה להפסיקו. אפשר לקבוע שהאישה התנהגה באופן שבו היא השיאה שם רע על הבעל בין שכניו.

על אישה המשיאה שם רע בין שכני הבעל, נפסק בשולחן ערוך כי תצא בלא כתובה, מפני שמשיאתו שם רע בשכניו.
שאם האישה יוצרת לבעל תדמית שלילית בעיני שכניו, האישה מפסידה את כתובתה. ההלכה עוסקת באישה שנודרת נדר שלא מאפשר לה לשאול כלים משכניה או להשאיל לשכניה מכלי הבעל. התוצאה מהנדר היא שהבעל מתגנה בעיני שכניו ומצטייר באופן שלילי. הבעל לא יכול לחיות עם האישה כאשר היא מונעת ממנו את יכולת המחיה בתנאי הסביבה שבה הוא חי.
הרי לפנינו שאפילו מעשים שאין בהם משום פגיעה ישירה בבעל או בחיובים של האישה כלפיו, די בהם הואיל וכתוצאה ממעשים אלה נפגעים היחסים החברתיים של הבעל עם סביבתו ויצא לו שם רע בין שכניו ולא יחזיקו לו טובה ולפיכך תצא שלא בכתובה.
אומנם לא בכל השמצה או עלבון שאישה תנקוט נגד הבעל היא תאבד את כתובתה. מדובר דווקא בהשמצות קבועות ללא יכולת חזרה מהן. ויש לחלק בין הוצאת שם רע באירוע חד־פעמי הניתן להכחשה ולחזרה לשלום בית, לבין הוצאת שם רע באופן קבוע ללא יכולת הכחשה.

בנדון דנן האישה הוציאה שם רע קבוע על הבעל, כל הישוב היה מודע לשם הרע ואף ננקטו סנקציות נגד הבעל, השם הרע שהוצא נגד הבעל לא ניתן לחזרה או להכחשה. הרי שבמעשי האישה יש עקירת האפשרות לחזור לחיות עם הבעל.

אף אם נאמר שהתנהגות האישה באופן האמור הייתה רק לאחר פרוץ הסכסוך, עדיין דפוס התנהגותה מוכיח שצדק הבעל בטענותיו בכתב התביעה שאינו מסוגל לחיות עם האישה בהיותה מוציאה שם רע עליו בין שכניו באופן קבוע ובדברים שאינם ניתנים להכחשה, ובכך האישה מנעה מהבעל את המשך החיים המשותפים ולכן הפסידה כתובתה.

בית הדין רואה בחומרה רבה את התנהלות האישה שהביאה את בני הישוב לנהוג בסנקציות כלפי הבעל בשל אי הסכמתו לגרש את האישה, בטרם מתן פסק דין בעניין. הסנקציות ננקטו נגד הבעל עוד לפני שבית הדין פסק חיוב בגט.

אם אכן היה מסודר הגט בשל הלחץ החברתי בשעה שבית הדין לא קבע חיוב גט נגד הבעל, היה מתעורר חשש לכשרות הגט. רק בית הדין מוסמך להחליט אם יש להטיל סנקציות נגד סרבן גט. בהעדר פסק דין של בית הדין בעניין חיוב בגט, הפעלת סנקציות נגד הבעל היא אסורה ויכולה לגרום לתקלות גדולות עם פסלות הגט.

לאור החומרה שבדבר נראה שגם אם האישה הייתה זכאית לכתובתה היה מקום לשקול לקנוס את האישה בהפסד כתובתה שגם אם אין להטיל קנס ישיר להוצאת ממון ניתן לקנוס באופן שבית הדין לא יזקק לתביעת הכתובה של האישה. האמור מחזק את הפסיקה בעניין שלילת הכתובה בנוסף לשאר הטעמים שבפסק הדין להפסד הכתובה.

יוער שבית המשפט מצא טעם לפגם בהתנהגות בני היישוב כלפי הבעל וחייב את אחת מחברותיה של האישה בתשלום פיצוי כספי גדול ומשמעותי לבעל בגין הוצאת השם הרע. לבית הדין ברור שהוצאת השם רע נגד הבעל ביישוב החלה באישה שפרסמה את הדברים שבינה לבין בעלה אצל חברותיה.

סיוע נוסף לשלילת הזכאות בכתובה עולה מבירור טענה נוספת של הבעל. על שניסתה לחיות איתו בעת נידתה. כך כותב הבעל בסעיף 11א' לכתב התביעה: "בתקופות שהייתה נידה האישה כפתה עצמה עליו עד שנאלץ לומר לה בפירוש שתחדל מהתנהגותה והרחיקה ממנו."

אפשר לראות את הגשת כתב התביעה בבית הדין כהתראה לאישה.
לטענת הבעל האישה המשיכה לנסות לשמשו נידה גם לאחר מתן ההתראה שבתביעת הגירושין. הרב של היישוב אישר בעדותו בבית הדין את תלונות הבעל בנושא.
אישה המשמשת את בעלה בעת נידתה או המכשילה את בעלה באיסורים היא 'עוברת על דת' ומפסידה כתובה.
הפסד הכתובה בעוברת על דת הוא לאחר התראה ועיין במפרשים שכתבו : משמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשים – אפילו שהיא 'עם הארץ' גמורה, מכל מקום בשעת נישואין לומדים עמה קרובים ושכנים כיצד תזהר בנדתה – שוב אינה צריכה התראה אחרת בשעת מעשה.
אמנם בנדון דנן הבעל לא טען שהאישה שימשה אתו בנידתה אלא טען שהאישה רק ניסתה להכשילו אך הוא לא נכשל.
אומנם נראה שביחס למשמשתו נידה לכל הדעות די בניסיון ההכשלה ולא כמו בהאכלת דבר איסור, שכן בניסיון להכשילו באיסור נידה, עוברים בעצם הניסיון על איסורי ההרחקה, ואינו דומה לניסיון להאכיל איסור שכל שלא אכל בסוף כלל לא הייתה עבירה. בנדון דנן טענות הבעל הן על מעשי איסור שהאישה עשתה כאשר לא שמרה על ההרחקות שמחייבת ההלכה בזמן שהאישה אסורה לבעלה מחמת נידתה.
אמנם בנדון דנן לפי תלונות הבעל האישה ניסתה לכפות את עצמה על הבעל והתקרבה אליו בצורה גסה במערומיה ולא רק הכשילה את הבעל בנגיעה בלבד, נראה שחומרת מעשים מעין אלה תגדיר את האישה כעוברת על דת לכל הדעות.

האישה הודתה בבית המשפט שהבעל העלה את הנושא בפני הרב, ומכחישה את ביצוע המעשים רק ביחס לתקופה האחרונה. משמע שהאישה מודה ביחס לתקופות קודמות יותר, כטענת הבעל. אומנם בדיון בבית הדין הבהירה האישה שכוונת הכחשתה בבית המשפט הייתה לכל התקופות. ספק אם אפשר לקבל את חזרת האישה מדבריה בבית המשפט: בעל דין יכול לטעון ולחזור ולטעון רק כשניתנת פרשנות סבירה לחזרה. ספק אם בנדון דנן הסבר האישה לחזרתה מדבריה בבית המשפט הוא הסבר סביר.
תביעת מזונות האישה
האשה מבקשת לחייב את הבעל בתשלום מזונות אישה מיום עזיבת הבעל את הבית.
כאמור התברר שהאישה מרדה בבעל וביקשה להרחיק אותו מהבית ללא שנמצאה הוכחה ממשית המצדיקה את ההרחקה. לאחר מכן הצדדים הגיעו להסכמה בבית המשפט שיינתן צו הרחקה הדדי. חיוב הבעל במזונות האישה קיים כשהאישה עימו – עם הבעל ולא כשהאישה בפירוד מהבעל.

אמנם אישה לא מאבדת את זכאותה למזונות במקום שהבעל 'הרגיל קטטה' שבגינה אין האישה עימו כל עוד האישה מחכה לכך שהבעל ישיב אותה אליו, אבל בנדון דנן – גם אם נכונה טענת האישה שהבעל הרגיל קטטה, הרי שהאישה לא ציפתה לכך שהבעל יחזיר אותה אליו אלא ביקשה הפרדה מוחלטת ואף נענתה לכך בהוצאת צו הרחקה הדדי. בנסיבות אלה האישה אינה זכאית למזונות אשה מיום הרחקת הבעל מהדירה.

מסקנה

1. תביעת האישה לקבלת הכתובה ופיצוי נדחית
2. תביעת האישה לפסיקת מזונות אישה עד לגירושין נדחית.