חיוב אשה בגט עקב אלימות כלפי הבעל

חיוב אשה בגט עקב אלימות כלפי הבעל
בית הדין הרבני דן בתביעת הבעל לגרושין ותביעת האשה לשלום בית.
במקרה זה הצדדים גרו ביחידת מגורים הצמודה לבית הורי הבעל במושב , וזה כשנה, עזבה האישה את הבית ועברה לגור בבית הוריה, הילדה שובצה בפעוטון והילד אצל מטפלת, שניהם בקרבת האם בירושלים.

ענייני המשמורת ומזונות הילדים נידונו בביהמ"ש למשפחה וניתנו החלטות מתאימות בעניינם. לכתב התביעה של הבעל צורף תסקיר שירותי הרווחה ממועצה אזורית חבל מודיעין שהוגש לביהמ"ש למשפחה בפתח תקווה. התסקיר מבוסס על פגישות עם הצדדים ומשפחותיהם ועם כל הגורמים המעורבים בטיפול בהם. בתסקיר ציינו שירותי הרווחה שהתקיימו שתי ועדות תסקירים.
המלצת שירותי הרווחה בתסקיר לאור מצבה של האם וחוו"ד הגורמים המקצועיים, שהאם אינה יכולה להיות משמורנית יחידה, ולכן המליצו שהילדים יהיו במשמורת משותפת של שני ההורים, כאשר האם נדרשה להמשיך בטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי שקבלה. ביהמ"ש אישר ההמלצות בתסקיר וקבע משמורת משותפת לילדים ופסק את מזונותיהם.

הבעל טען בפני בית הדין הרבני שכבר חצי שנה אחר הנישואין החלו אצל האישה התפרצויות זעם ואלימות פיזית ומילולית. לדבריו גם כאשר ביקש ממנה להימנע מאלימות היא השיבה לו שהיא תשתדל אך אינה בטוחה שתוכל למנוע זאת במאה אחוז.

הבעל ציין לדוגמה כמה מקרי אלימות של האישה כנגדו. במקרה א' סטרה לו כאשר ראתה שאין דנונה במקרר, התפרצה והשליכה כל מה שהיה במקרר עליו, וצריך היה לאסוף את זה. במקרה ב' סטרה לו בערב פסח כשלא מצאה את המכנסיים של הבת, ובמקרה ג' הכתה אותו בפניו כשנתן שוקו חם לילדה.

לדבריו בשלב ראשון הוא לא ידע מה הוא רוצה ביחס להמשך חיי הנישואין, ולכן הואיל והרווחה הורתה לו להתלונן במשטרה ביחס לאלימות האם כלפי הילדה, הלך למשטרה עם שרוולים ארוכים כדי שלא יראו את סימני האלימות כנגדו, והתלונן רק על האלימות החריגה של האישה כלפי הבת.

הבעל הצהיר בפני בית הדין הרבני:
"כיום אני מבקש להתגרש כי אני לא מוכן לספוג אלימות ונשיכות וקללות קשות מאד, ואני מעולם לא החזרתי. ורק בגלל זה אני מבקש להתגרש.

אני מבקש מבית הדין, לא קל לי לבוא ולספר על השנה וחצי של הסבל שעברתי זה קשה ומשפיל מאוד, הטענות מונחים לפניכם, המקרים שהיא הכתה אותי הם לאין ספור ומכיוון שהיו ניסיונות רבים לשקם את זה, וצריך להגיד חמס, אני לא שפן ניסיונות, ואני יכול להראות את האס־אם־אסים שהיא אמרה לי שאין הבטחות במאה אחוז".
האישה לא הכחישה את הטענות על אלימות מצדה כנגד הבעל והבת וטענה להגנתה:
"…אחרי ההיריון הראשון היה לי מאוד קשה להתמודד ועזבתי את העבודה שלי כאחות בבי"ח ועברתי לעבוד בטיפת חלב, ובתוך הקושי הזה נכנסתי להיריון שני שגרר קשיים מאוד קשים איתי ועם בן הזוג, אני לא מצדיקה את ההתנהגות שלי אבל רק אח"כ הבנתי שהייתי נתונה בדיכאון אחרי הלידה…

"אני אוהבת את [פלוני] ובאמת מאמינה שאחרי העבודה הקשה שאני עובדת עם עצמי ואני הולכת לפסיכולוגית ופסיכיאטרית ואני בסביבה תומכת שדואגת לי ואוהבת אותי, ואני ביקשתי ממנו כמה פעמים שנבוא ונדבר על המצב בינינו לפני שאנחנו הולכים לצעד הזה של גירושין".

ומכל מקום אמרה האשה שמעוניינת בשלום בית.
ב"כ האישה בקשה לציין שהאישה לא הודתה בכל מקרי האלימות שהבעל ציין אלא רק בחלק מהם, ובמקרים שקרו זה נבע מדיכאון אחר הלידה של האישה. באחד המקרים הבעל פנה להורי האישה והם מיד לקחו אותה לטיפול פסיכיאטרי אלא שאי אפשר היה לתת לה תרופות בגלל שהייתה בהיריון.

ב"כ הבעל הגיב לדברי ב"כ האישה ואמר שלא שמעו מעולם על הטענה של דיכאון אחר לידה, ומבקש להזמין את הפסיכולוגית שטיפלה באישה כדי להוכיח שאין ממש בטענה זו. לדבריו הורי הבעל מימנו טיפול לאישה במשך חצי שנה, ורק אחר שהבעל נוכח שזה לא מועיל החליט להתגרש.

כאשר נשאל הבעל: "תסביר לנו למה בן אדם צריך להתפטר ממקום העבודה כדי לשקם את הבית כשאתם זוג צעיר ללא מקור כלכלי חזק", השיב הבעל: "כיוון שהוכיתי בבית כיוון שירקו עלי בבית, כיוון שקרעו לי את החולצת שבת, כיוון שלא טיפלו בילדה כמו שצריך, כיוון שהייתי צריך לפנות את הבקרים כדי לטפל בילדה ובבית".

בתשובה לשאלה אחרת אמר הבעל: "לאחר שבועיים קשים של אלימות ויריקות ואני סיפרתי להורי את המצב, [פלונית] עזבה את הבית אז אני והורי נסענו להוריה כדי לטכס עצה ולדבר, וסוכם ש[פלונית] תטופל אצל פסיכולוגית והוריה ישלמו, [פלונית] שיתפה פעולה".

כאשר נשאל הבעל: "האם הגשת תלונה על [פלונית] על הכאת הילדה?"
השיב הבעל: "כן, הובהר לי היטב שעפ"י חוק אני מחויב לדווח למשטרה."
כאשר נשאל: כמה זמן אירועי אלימות האלה נמשכים?
ענה הבעל : לפחות שנה וחצי פיזית ולמעלה מזה מילולית."

מממסרונים שהוחלפו בין הצדדים עולה שהצדדים ניהלו מו"מ לגירושין ודברו על חלוקת הרכוש והמיטלטלין.

האישה הודתה בהתפרצויות האלימות שלה כנגד הבעל, ובאירוע האלימות כנגד הילדה. היא אף נבהלה מעצמה ופנתה ביוזמתה וסיפרה זאת לבעל ולפסיכולוגית, ובעקבות אירוע זה החליטה לעזוב לבית הוריה, כמו כן היא הסכימה לפנות לפסיכיאטרית ולקבל תרופות.

האישה עצמה הודתה בפני בית הדין הרבני באמור לגביה בתסקיר :
"דפוס האלימות של [פלונית] כלפי [פלוני] ביחסיהם הזוגיים היה מתמשך, בתדירות גבוהה והתאפיין באלימות מילולית ופיזית. בניסיונות ההתמודדות של בני הזוג עם הקושי, [פלונית] פנתה לעזרה של מאמנת אישית, מתוך מחשבה כי מדובר בשינוי התנהגותי. התערבות זו לא הביאה לרגיעה בהתפרצויותיה. עם ההסלמה במצב ומעורבת משפחות המוצא, החלה טיפול פסיכולוגי. התרשמות הפסיכולוגית חיובית מהמוטיבציה של [פלונית] לטיפול ושיקום מצבה."

דברי האישה בתמליל הוכיחו שהאישה הייתה נחושה בדעתה להתגרש מאז עזבה את הבית בכוונה שלא לחזור, ואף עלה בדעתה להשאיר את הבת.

מאז ניתן התסקיר ע"י שירותי הרווחה עברה שנה נוספת ולא חל כל שינוי במצב, הצדדים נשארו פרודים האישה והילדים אצל הורי האם והבעל בסמוך להוריו במושב. כל אלה מלמדים שפני האישה היו לגירושין מאז שעזבה.

תביעת הגירושין של הבעל הוגשה אחר חצי שנה מאז עזבה האישה את הבית, מה שמלמד שאכן הבעל התלבט ובחן אפשרות שהטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי יועיל לאישה, וכדבריו בגלל שלא ידע מה הוא רוצה באותו שלב, התלונן במשטרה רק על אלימות האישה כלפי הבת בהתאם להנחיית העו"ס, ולא התלונן על האלימות כלפיו.

תכתובת המסרונים מלמדת שבאותו שלב כחודשיים אחר הגשת התביעה הם כבר ניהלו מו"מ על חלוקת הרכוש.

תביעת האישה לשלום־בית הוגשה רק כעשרה חודשים אחר שהאישה עזבה את הבית ועברה לבית הוריה ושלושה חודשים וחצי אחר שהבעל הגיש תביעת גירושין, ובתווך ניהלו הצדדים מו"מ להסכם גירושין.

בנסיבות אלה נראה לבית הדין שהתביעה לשלום־בית של האישה אינה כנה והיא הוגשה במטרה לשרת אינטרסים כספיים אחרים.

במבחן התוצאה האישה לא חזרה הביתה מאז עזיבתה וכבר עברו חמישה־עשר חודשים מאז. לממד הזמן יש משקל מכריע בסיכוי לשלום־בית, ואם נוסיף לכך את טענות הבעל שעליהם הודתה האישה, ואת הרקע למשבר בין הצדדים, הרי שאין כל סיכוי לכך ובית הדין דוחה תביעת האישה לשלום־בית.

דיון בתביעת הגירושין
לטענת הבעל אלימות האישה כלפיו כללה מכות יריקות וקללות, ואף קרעה את חולצתו בשבת.כמו"כ ציין הבעל שבמהלך התפרצות של האישה היא קראה לו פעמיים שלוש רוצח (על רקע זה שהבעל הרג את אחיו בשוגג). השימוש שעשתה האישה בטרגדיה המשפחתית בכנותה את הבעל רוצח פותחת פצע מדמם וכואב בחיי המשפחה, ופגעה מאוד בבעל שהיה לו חלק אישי בטרגדיה.

בנידון זה להזכיר לבעל את הטרגדיה המשפחתית שיש לו בה חלק אישי היא פגיעה קשה וכואבת יותר מכל קללה אחרת, וכואבת יותר מאלימות פיזית שהייתה לאישה כלפי הבעל.

ב"כ האישה נתנה משקל רב גם בסיכומים לטענה שהאישה עברה דיכאון לידה, וכתבה שהאישה החלימה כליל מהדיכאון. אולם האישה וב"כ לא הציגו כל מסמך רפואי המאשר הבחנה זו שהיה לה דיכאון אחר לידה שגרם להתפרצויות זעם ואלימות של האישה, וכן לא המציאה אישור על כך שהאישה נרפאה מדיכאונה
ב"כ האישה לא ביקשה להזמין לעדות את הפסיכולוגית הקלינית או את הפסיכיאטרית שטפלו באישה כדי לברר דרכם את טענת ההגנה של האישה.

יש לציין שמהנספחים שצירפה ב"כ האישה לסיכומים שהגישה, ניתן ללמוד שאין הכרח לקשור את התנהגות האישה לדיכאון אחר לידה, וייתכן כטענת הבעל שהמצב הנפשי או הדיכאוני של האישה קדם הרבה ללידה.

ב"כ האישה בסעיף 57 לסיכומים הביאה מדברי השופט ויצמן שציין בהחלטתו: "לטענת האב, אירוע הנשיכה של הבת היה חלק משרשרת אירועים אשר לתפיסתו נובעים ממצבה הנפשי והרפואי המעורער של הנתבעת".
ביחס לעמדת האישה כתב השופט ויצמן בסעיף 5 להחלטתו: "היא מודה כי איבדה את עשתונותיה לרגעים ספורים בעת ויכוח והתעמתות עם הקטינה, והיא מצטערת ע"כ צער רב…"
תפיסתה של האישה שהיה לה עימות עם הבת שלה בת שנתיים ובמסגרת עימות זה נשכה אותה מעוררת תמיהה ומלמדת על מצבה הנפשי של האישה.
בתמליל הפגישה שצירפה ב"כ האישה לסיכומים שלה, למרות שהסתייגה מכך שהבעל הקליט את מה שנאמר באותה פגישה, אמרה האישה: "נמאס לי מההתפרצויות האלה, נמאס לי מחוסר היכולת שלי לשלוט בזה", ולשאלת ד"ר זינגר השיבה כי היא לא רוצה להיות יותר בעולם הזה.

התבטאות האישה על חוסר יכולתה לשלוט בעצמה ועל פנייתה לקבלת טיפול תרופתי שיעזור לה לשלוט בכעסים ובמצבים רגשיים, מחזקים את טענות הבעל בפנינו שהוא אינו רוצה לחזור אליה ומפחד לחזור בגלל זה שהאישה עצמה אמרה לו שאינה מבטיחה שזה לא יקרה שוב, והוא אינו מוכן עוד להיות קרבן להתפרצויות זעם ולאלימות כלפיו.

אין נידון זה דומה למשבר שגרתי בחיי הנישואין בגין תקשורת זוגית לקויה או חוסר הדרכה לחיי נישואין, כאן מדובר במשבר על רקע רפואי נפשי.

הבעל סבל מהתפרצויות זעם של האישה שקיללה והכתה וירקה עליו וקרעה את חולצתו, ומה ששבר אותו לגמרי היה אירוע אלים בו נשכה האישה את הבת בת שנתיים, מה שמוכיח שאלימות האישה אינה על רקע של סכסוך בין בני זוג, אלא על רקע של הפרעה נפשית או הפרעת אישיות או התנהגות.

בשולחן ערוך נפסק כי:
המקללת בעלה בפניו … תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה ועברה על התראתו."
"ויכול לגרשה בעל כורחה, ואין בזה משום חרם רבינו גרשום."

בנידון זה התפרצויות הזעם והקללות של האישה כלפי הבעל חזרו על עצמם והאישה עצמה הצטערה על כך שאינה שולטת בעצמה ולא יכלה להבטיח לבעל שזה לא יקרה שוב. אין לך התראה גדולה מכל השיחות שהיו לבעל בעניין עם האישה עד שפנו לגורמים טיפוליים כדי שהאישה תחדל מהתנהגותה, וגם הגורמים המקצועיים לא הועילו עד שנזקקה לטיפול תרופתי שיעזור לה לשלוט בעצמה וברגשותיה.

בדרך כלל אנו מתמודדים עם מקרה אלימות של הבעל כלפי האישה ועל כך כתב הרמב"ן:
אין לבעל להכות ולענות אשתו שלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבה צריך לכבדה יותר מגופו.. וגוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה.

מבחינה זו דין אישה המכה את בעלה שווה לדין האיש המכה את אשתו, אם באים בטענה לאיש שלא נשא אישה כדי לצערה הואיל ו"לחיים ניתנה", ודאי נכונים הדברים כלפי אישה המכה את בעלה, הואיל ואין האיש נושא אישה כדי לחיות עמה חיי צער השפלה ועלבון, שגדול העלבון באישה המכה את בעלה יותר מהעלבון שיש לאישה המוכית.
בפרט שהאישה חייבת בכבוד בעלה ביותר.

וכתבו עוד הפוסקים כי:
"כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו… והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגוים בכך. אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי… ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה…

והוא הדין והוא הטעם שיש להחמיר באישה המכה את בעלה הואיל וכאמור האשה חייבת בכבוד בעלה ביותר, ואם הבעל מבקש לגרש אותה, שנחייב אותה לקבל גט.

לאור כל האמור החליט בית הדין הרבני:
האישה חייבת לקבל גט מבעלה.