הידעת? הגירושין הם מצווה מן התורה
אמנם לא מצווה כשאר המצוות, אלא כעין המצווה לברך על המזון, שאדם אינו מצווה לאכול לחם, ויכול להיות שיאכל כל חייו רק ירקות ובשר וכדומה, אלא שאם אכל לחם ציוותה עליו התורה כי יברך אחר אכילתו.
כן הם הגירושין. אדם אינו מצווה לגרש את אשתו, אלא שאם רצה לגרשה, חייבה אותו התורה לעשות דבר זה באמצעות מסמך רשמי, וככתוב: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה".
מפסוק זה ניתן ללמוד מספר דברים:
- מסמך זה אמור להיות כתוב, כלומר בכתב.
- כתיבה זו תהיה על ידי האיש או מישהו מטעמו, כמו שכתוב "וכתב", כלומר הוא עצמו ולא מישהו אחר או דפוס וכדומה.
- מסמך זה אמור להיות "לה", כלומר לאותה אישה ולא לאישה אחרת אף ששמה דומה.
- מסמך זה אמור "לכרות" בין בני הזוג בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כלומר הצהרה הכורתת את ברית הנישואין בצורה ברורה.
- וכן כי מסמך זה אמור להינתן "בידה" של האישה. לאו דווקא בידה ממש, אלא מכל מקום ברשותה ולא למקום שאין "בידה" להחזיקו.
- וכן נלמד כי מסמך זה אמור הבעל ליתן לאישה ולא להיפך. כלומר האיש הוא שמגרש את האישה, ולא האישה מגרשת את האיש.
למסמך זה קראו חכמינו זיכרונם לברכה "גט", שמשמעותו "שטר". שאמנם שטר הוא הדרך המועדפת לכתיבת מסמך גירושין, למעט כתיבה על דבר אחר.
אמנם מסמך זה אמור להינתן בפני עדים, וכמו שכתב הרמב"ם:
שאי אפשר שתהיה אשה זו היום ערוה וכל שבא עליה יענש במיתת בית דין ולמחר תהיה מותרת בלא עדים שיעידו על הדבר.
מסכת שלמה בגמרא דנה בנושאים אלו ונקראת מסכת "גטין".
ואמנם תחילת הפסוק שהזכרנו לעיל הינו: " והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר ".
שאין ראוי לאדם לגרש את אשתו, אלא אם לא מצאה חן בעיניו מצד סיבות שונות. ולמרות כל זאת חששו חכמינו זיכרונם לברכה כי ידו של אדם "תהיה קלה על ההדק", באם מצב רוחו יהיה ירוד וכדומה.
על כן עמדו חז"ל רבות לתקן זכויות האישה, ולכן תקנו לאשה כתובה. כל זאת רק על מנת שלא יהיה קל בעיני הבעל להוציאה מביתו.
הכתובה היא בעצם המסמך הראשון לשוויון זכויות האישה, ובה התחייבות הבעל לאישה במספר דברים, שהעיקרי בהם הוא התחייבותו שבאם יגרשה, ישלם לה סך כספי מסוים.
כך גרמו חכמינו זיכרונם לברכה לכל אדם לחשוב פעמיים לפני שיגרש את אשתו.
גם בעניין זה דנה מסכת שלמה בגמרא הנקראת מסכת "כתובות".
אכן כטבעם מרבית מערכות הנישואין טומנות בחובן דברים נוספים כגון ילדים ורכוש. גם בדברים אלו דנו רבותינו זיכרונם לברכה באריכות במסכתות אלו ואחרות בגמרא.
בין הדיונים בגמרא ניתן למצוא דיונים בנושא רכוש האישה, שמכניסה לבעל תוך כדי הנישואין, ורכוש שנשאר שלה אף לאחר הנישואין.
דיונים בנושא מזונות הילדים, ומי יהיה בעל המשמורת מבין ההורים, בין שילדים ובין שילדות, ובאלו גילאים.
דיונים והלכות אלו נפסקו על ידי גדולי חכמי ישראל מכל הדורות בבתי הדין בבבל ובארץ ישראל, עוד זמן רב קודם שעם ישראל התפזר לארצות שונות ורחוקות.
מכיוון שכך, הלכות אלו, כפי שנפסקו, מקובלות על ידי כל עדות ישראל בין שאשכנזים ובין שספרדים.
ומכיוון שכך, גם לאחר שחזר עם ישראל להתיישב חזרה בארץ ישראל, קיבלו בתי הדין הרבניים, עוד לפני קום המדינה, רשות מהמנדט הבריטי לדון בנושאים אלו על פי הלכות אלו.
לאחר קום המדינה ייסדו חברי הכנסת הלכות אלו כחוקים אזרחיים לכל דבר. הלכות אלו גם כיום מחולקות בחוק האזרחי לחמישה נושאים עיקריים:
- הגירושין עצמם
- משמורת הילדים
- מזונות הילדים
- חלוקת רכוש בני הזוג
- והכתובה
בשנת 1995 הוקם בית המשפט לענייני משפחה, שכמו בית הדין הרבני רשאי לדון בנושאי המשמורת, המזונות והרכוש. אך בנושאי הגירושין עצמם או הכתובה, מוסמך לדון אך ורק בית הדין הרבני.
מעניין לדעת כי משמעות הדיון בכל אחת מערכאות אלו שונה בין מקרה למקרה, ושפסיקותיהן על פי אותו החוק שונה בתכלית. מכיוון שכך, כל מקרה ומקרה צריך להיות נידון לגופו: כיצד לנהוג והיכן לדון – האם בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני.
