האם תלונת שווא היא עילה להפסד מזונות וכתובה

תלונת שווא – עילה להפסד מזונות וכתובה
בפני בית הדין הרבני תל אביב יפו הובאה תביעת גירושין של הבעל ומנגד תביעת האישה לשלום בית. הבעל כרך לתביעתו את חלוקת הרכוש, מזונות האישה ומזונות הילדים. בעת הגשת תביעת הגירושין חיו הצדדים עדיין יחדיו תחת אותה קורת גג, כיום מתגוררים הצדדים בנפרד.

לצדדים שני ילדים משותפים – בן בן ארבע ובת בת שנתיים.

הצדדים ערכו הסכם ממון עובר לנישואין, ההסכם מסדיר בעיקרו את הבעלות על דירת המגורים שאותה הביא הבעל לנישואין. הבעל עובד כמתווך נדל"ן ולאישה הכשרה כעוזרת לווטרינר ואינה עובדת.

אין בפני בית הדין תביעת כתובה, אולם הבעל טוען שהאישה הפסידה את כתובתה. הסכום הנקוב בכתובה עומד על סך 360,000 ש"ח.

ביום י' במרחשוון תשע"ז (11.11.2017), בעקבות מריבה בין שני הזוג שהוקלטה על ידי הבעל, הגישה האישה תלונה במשטרה אשר בעקבותיה הורחק הבעל למשך חמישה ימים מהבית. כמו כן הוגשה בקשה למתן צו הרחקה מבית המשפט, בדיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה ניתן צו הרחקה בהסכמה למשך תשעים יום.

התלונה נסגרה על ידי הפרקליטות בעילה של חוסר ראיות, אולם הבעל לא חזר לביתו. גם לאחר הגשת התלונה עומדת האישה על תביעתה לחזרתו לשלום בית, כפי שעולה מסיכומיה ותגובתה בנוגע להסדרי השהות בחג הפסח האחרון.

לפני בית הדין שתי תביעות סותרות: האחת – תביעת גירושין של הבעל, והשנייה – תביעת שלום בית של האישה.

לפני בית הדין הוצג על ידי הבעל מכתב בכתב יד האישה, מחודש נובמבר 2015. במכתב כותבת האישה שהם לא מתאימים, והיא מביעה את חששה שמא לאחר שהילדים יתבגרו ישליך אותה הבעל מאחר שהרכוש שייך לו. האישה מבקשת להתגרש ושהבית השייך לבעל יירשם על שם הילדים כדי להבטיח את עתידם. במכתב כותבת האישה שביום ראשון לאחר כתיבת המכתב היא אמורה לשלוח את תביעת הגירושין.

האישה, בבקשתה לייצוג משפטי, ביקשה סיוע משפטי גם בתביעת גירושין, ובכתבי הטענות לבית המשפט בנוגע למזונות הועלו נושאים הנוגעים לעילת גירושין.

לדברי האישה המכתב נכתב על מנת "לנער את הבעל".

ואכן רבות הנשים האומרות לבעליהן, שיגרשו אותן בתורת איום, והדבר לא נחשב אפילו כ'קטטה' אלא כדברים בעלמא.
לאור האמור: הגם שהאישה אמרה לבעלה לגרשה וביקשה להגיש תביעת גירושין – אין לחייבה בגירושין, וזאת כל זמן שחזרתה היא חזרה כנה, ולא נאמר שאישה המבקשת להתגרש איבדה את זכותה לשלום בית.

מוסכם בין בני הזוג שהם לנים בחדרים נפרדים. לדברי הבעל האישה היא שעזבה את חדר השינה, אמנם בדיון חזר בו הבעל מטענתו והצהיר שגם אם האישה תחזור לחדר השינה יעזוב הוא את חדר השינה. כמו כן מודה הבעל שהאישה יזמה קיום יחסי אישות כחודש לפני הגשת התביעה של הבעל לבית הדין.

הבעל העלה טענות בדבר מעשי כיעור, אומנם בית הדין לא מצא בעדויות שהוצגו בפניו די ראיות למעשי כיעור שיחשיבוה כעוברת על דת.

לדברי הבעל, האישה איימה עליו שתגיש כנגדו תלונות שווא והוא כהתגוננות אולץ להקליט את השיחות שהתקיימו בינו לבין אשתו כדי להזים טענות שיועלו על ידה.

בסופו של דבר, הוגשה תלונה כאשר נשוא התלונה הוקלט והוגש לבית הדין על ידי האישה. הקלטה זו הוגשה גם למשטרה וגם לבית המשפט לענייני משפחה בדיון בבקשה למתן צו הרחקה.

בנידון זה עלינו לבחון שלושה מצבים: תלונה שהתבררה כאמיתית – שהאישה נאלצה להגן על עצמה באמצעות צו הגנה ותלונה במשטרה; תלונה שהתבררה כתלונת שווא ותלונה שאמיתותה לא התבררה.

אם התנהגות הבעל היא הגורמת להרחקתו מהאישה ומהבית, הרי שהבעל הוא המונע מעצמו לחיות בבית – הוא מחויב להעמיד לאישה מדור שקט וראוי, וזכותה להגנה על עצמה ובני משפחתה מחייבים את הרחקת הבעל. כמו כן, בידה לדרוש שהבעל ייטיב את דרכיו טרם חזרתו לבית, והאישה לא תיחשב כאינה רוצה את בעלה כל זמן שדרישותיה סבירות.
אולם אם מוגשת תלונה בלתי־מוצדקת, ההשלכות כלפי הבעל הנילון קשות מנשוא: השלכות המידיות של הרחקה על ידי המשטרה כברירת מחדל, וכמו כן פגיעה ארוכת טווח במסגרת הליך של מתן צו הגנה הנשען על רף ראייתי שמשקלו פחות ממשקל הנוצה, כאשר הערכאות המשפטיות 'לוקחות מקדם ביטחון' מחשש לאלימות; במישור הפלילי – גם אם נדרשות ראיות מעל לספק סביר על מנת להגיע לכלל הרשעה, אולם מדיניות הפרקליטות בהגשת כתב אישום לא בהכרח מצריכה רף ראייתי גבוה, וכך גם אם בסופו של ההליך יזוכה הנילון או הנאשם – הרי שעצם ההשפלה שבהליך פוגעת בשמו הטוב ופעמים רבות אף תעסוקתו של הנילון נפגעת ללא מרפא ותיקון המעוות.

האמור מהוות פגיעה אלימה במישור הפיזי – בהרחקתו של הנילון בעל כורחו מביתו על ידי רשויות החוק, במישור הכלכלי – על ידי הפגיעה במוניטין וכמובן – בשמו הטוב.

מאידך גיסא, הרווחים הטקטיים של המלינה בהליכים המשפטיים באמצעות הגשת תלונת שווא ברורים: בקביעת המשמורת – רשויות הרווחה, מתוך חשש לשלום הילדים, יכריחו את הבעל לעבור בדיקת מסוגלות הורית כדי להוכיח את יכולותיו ההוריות; כמו כן בשלב הראשון, מתוך חשש כנה אולם בלתי־מבוסס, יראה האב את ילדיו באמצעות מרכז הקשר; בטווח הארוך – בקביעת המשמורת והסדרי השהות תהא הכף מוטה לטובת המלינה. בנוסף לאמור קיימת זיקה ישירה בין היקף הסדרי השהות לגובה המזונות המשולמים לאם.

מבחינה אובייקטיבית הסיכונים שאותם נוטלת המלינה על עצמה הם מינימליים, וזאת גם לאחר ביטול סעיף 2.5 להנחיות פרקליטות המדינה. רמת ההוכחה הנדרשת לאישום בגין הגשת תלונת שווא לרוב אינה בנמצא מאחר שמעשה האלימות הנטען התבצע – לפי הטענה – ברשות היחיד ומטבע הדברים נדרשת הוכחת אליבי להפרכת התלונה – דבר שלרוב אינו בנמצא.

בסיכומו של דבר, לאחר הגשת תלונה מוצא הנילון את עצמו בתוך מציאות קפקאית ללא מוצא ובלא אפשרות להתגוננות. לכן איום בהגשת תלונה בגין אלימות במשפחה הוא איום ממשי המחייב התגוננות או על ידי עזיבת הבית או – כפי שנהג התובע – בהקלטת השיחות עם האישה להבטחת ראיה לחפות או אליבי.

לאור המציאות הקשה המתוארת לעיל, במקרה שבו הוגשה תלונה והנילון הורחק, הרי שגם אם ייסגר התיק מחוסר ראיות, ודאי שאין לצפות מהנילון שיחזור לביתו עד להגשת התלונה הבאה, וזכותו לטעון שהמלינה שהגישה כנגדו תלונת שווא היא המונעת את חזרתו לבית ללא מזור.

נכון שמנגד, ביד האישה לטעון שהיא הגישה את התלונה בתום לב, וזכותה ואולי גם חובתה להגיש תלונה מתוך כנות ותום לב גם אם בסופו של יום תבוטל התלונה בעילה של העדר ראיות. אולם עובדה זו לא סותרת את זכות הטיעון של הבעל, כאשר נטל ההוכחה במקרה זה יהיה מוטל על האישה בעת שהיא באה לתבוע את חיובי הבעל אליה.
ואם הוצאת שם 'קמצן' על הבעל היא סיבה להפסד כתובה, כל שכן שבהרחקת הבעל בטענת אלימות שהיא הוצאת שם רע ללא תקנה – שהבעל יוציא את אשתו ללא כתובה. ומה עוד שיש כאן עקירת כל האישות בהעדר אפשרות להמשך החיים המשותפים ובדומה לאמור : 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת'.

ובמקום שהיא מסלקת את הבעל מביתו בלא ראיה, עליה מוטל להביא ראיה להצדיק את מעשיה, ואישה המגישה תלונה בגין אלימות ולא הוכח שהבעל הוא הגורם, בלא ראיה תיחשב כעוקרת כל האישות והפסידה לאלתר מזונות וכתובה.

ויתרה מכך: במקום שהאישה מאיימת בהגשת תלונת שווא, רשאי הבעל לחשוש לנפשו ולהתגרש והאישה הפסידה את כתובתה ומזונותיה, וכמובן כי בנוגע לאיום של הבעל בהכאת אשתו, ודאי שזכות האישה לחשוש ולהציל את עצמה, אלא שבמקום בו האישה מאיימת לפגוע בבעלה רשאי הבעל לגרשה בעל כרחה גם מכוח איום גרידא.
בנידון דידן, תיק האישום נסגר על ידי הפרקליטות בעילה של חוסר ראיות.

בתמליל שצירפה האישה נשמעת האישה בעת מריבה על כלב צעצוע של הילד הגדול שבו, לדברי האב, הכה הילד את הילדה הקטנה ולכן יש לקחת ממנו את הצעצוע, ולדברי האם יש להשאיר את הצעצוע ביד הילד. תוך כדי הדברים אומרת האישה לבעל – עוד בטרם שהיה מקום לטיעון לאלימות כלשהי כלפי האישה או הילדים – שהבעל "יראה ביום ראשון" מה שהיא תעשה לו.

הרי שרגליים לדבר שלא רק שמדובר בחוסר ראיות אלא בתלונת שווא ממש.

עוד יש לומר כי אכן אישה שרצתה גירושין יכולה לחזור בה בכנות ולבקש שלום בית. אך לאחר שאישה מגלה שרצונה בגירושין, עולה הצורך להוכיח שהחזרה מהרצון לגירושין נעשתה בכנות. בנדון דנן הכנות הנדרשת לחזרה מהרצון לגירושין – לא נמצאה. אדרבה הסלמת הסכסוך, הריחוק, הפרדה והטענות לאלימות רק מגלות על הנתק ההדדי שהלך והחריף בבחינת "סופו מעיד על תחילתו". כך לא נמצאה כנות בתביעת שלום הבית של האישה לאחר שגילתה רצונה בגירושין ומכאן שאין ממש בחזרת האישה מרצונה בגירושין, כפי שרצתה בתחילה.
מסקנה
עולה מהאמור שהאישה חייבת להתגרש והפסידה מזונות אישה, מדור, כתובה ותוספת מעת הגשת התלונה במשטרה.