האם אשה שזנתה תענש כספית בחלוקת רכוש

הצדדים נישאו לפני כ 20 שנה ונולדו להם שלשה ילדים, שניים מהם עדיין קטינים. לשני בני הזוג מדובר בנישואין ראשונים. הם עדיין הם גרים יחד באותו בית הרשום על שניהם. הכניסה לדירה היא אחת אך כל אחד מהם דר ביחידה נפרדת בתוך הדירה.
הבעל טוען על אשתו טענות אישיות שסרכה דרכיה עם גברים אחרים, ומשכך הוא תבע גירושין. הוא מודע לכך שבטענתו זו הוא בעצם אוסר את אשתו עליו עולמית. האישה הודתה על המעשים המיוחסים לה ומסכימה להתגרש.
אחד הוויכוחים העקרוניים בין בני הזוג ובאי כוחם, הוא בדבר קביעת מועד הקרע ביניהם. לאחר שבית הדין ביקש וחזר וביקש מבני הזוג ובאי כוחם להגיע להסכמות ביניהם והיו פגישות וניסיונות גישור שלא צלחו, בעיקר אודות טענת האישה ובאת כוחה על זכותה בזכויות הפנסיוניות של הבעל, מגרשים וכו'. מדובר על מגרשים שהבעל רכש בעת חיי הנישואין לפני כ 6 שנים עם שותפו. המגרשים רשומים על שמו ועל שם עורך דינו המייצג את הבעל בתיק זה. פוטנציאל מגרש זה גבוה למדי. מדובר במגרש שאפשר לבנות עליו בעתיד 39 יחידות דיור. המגרש כיום אינו מכיל נכסים והוא ללא פיתוח. הוגשה בקשה לפיתוח ונצרכת השקעת הון רב כדי לפתח את הקרקע ולבנות את הבתים. טוענת האישה שיש לה בעלות וזכות במגרש זה הואיל והוא נרכש במהלך חיי הנישואין.
יש לציין כי בדיון לפני כחצי שנה פנה בית הדין אל הצדדים ושאל כיצד ברצונם להתדיין בפנינו האם על פי דין תורה או על פי החוק, ולאחר שלא היתה הסכמה ביניהם בעניין, הצדדים קיבלו על עצמם בקניין את סמכות בית הדין לדון בהתאם לחוק האזרחי ע"פ שיקול דעת ביה"ד.
משכך יש לברר את מועד הקרע שבין הצדדים באשר לאיזון הנכסים. ובהתחשב בין השאר בטענותיו של הבעל ובהודאת האישה.

שאלות העומדות לדיון:
א. "חוק יחסי ממון" מהותו וגדרו על פי ההלכה.
ב. הפרמטר לקביעת מועד הקרע בגירושין.
ג. תוקפו של שיתוף בני הזוג במקרה של הפרת נאמנות טוטאלית.
ד. שיקול דעת בית הדין בהתאם לאמור בסעיף 8 לחוק 'יחסי ממון'.
ה. תבנא לדינא- פסק הדין.
 

א. "חוק יחסי ממון" מהותו וגדרו על פי ההלכה

 הנה אין ספק בכך כי על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, חלה החובה לחלק את הממון שנצבר במהלך החיים המשותפים בין בני הזוג שווה בשווה. ברור שביכולתם של בני הזוג לדרוש מבית הדין לחלק את נכסיהם על פי דין תורה ובית הדין יברך על כך, אולם במקרה דנן שהבעל דורש לדון על פי דין תורה ואילו האישה מתנגדת לכך, אנו מנועים מלדון על פי ההלכה ולכן לאחר קבלת קנין מהצדדים נדון בהתאם לחוק האמור על כל המשתמע מכך.
במידה ובני זוג לא עשו ביניהם הסדר ממון, הרי שבסתמא 'יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה'. כלומר שהחוק אף קובע שישנה ברירת מחדל בנושא, וכל עוד ששני הצדדים אינם דורשים לדון על פי דין תורה, אנו נאלץ לדונם על פי החוק.
ידועה מחלוקתם העיקשת של שנים מגדולי הדיינים בדורנו שהאריכו בזה, האם ניתן לקבל חוק זה במסגרת ההלכה בישראל מצד "דינא דמלכותא דינא" או מצד תקנת הציבור ומכוח מנהג או יצירת אומדנא בדעת בני הזוג.

שניהם ציטטו את דברי הרשב"א בנושא:
והסומך על משענת קנה הרצוץ הזה, ועושה אלה – מפיל חומות התורה, ועוקר שרש וענף, והתורה מידו תבקש. ומרבה הונו בזה, בפועל כפיו נוקש. ואומר אני, שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא דינא, טועה וגזלן הוא, וגזילה ישיב. וחס ליה, דאפילו גזילה ישיב – רשע נקרא. ואם נאמר כן, בטלה ירושת בנו בכור דכל הנחלות, ותירש בת עם הבנים, ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה. ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי? ילמדו את בניהם דיני הגויים, ויבנו להם במות טלואות בבתי מדרסי הגויים, חלילה. לא תהיה כזאת בישראל, חס ושלום, שמא תחגור התורה עליה שק."

הדברים מדברים בעד עצמם בצורה ברורה למדי.
בתשובתו קובע הרשב"א, שהכללים "דינא דמלכותא דינא" ו"מנהג מבטל הלכה" בעניינים של ממון אינם נאמרים בכל מצב ובאופן גורף. ולכן, כאשר איש ואישה נישאים במקום שיש חוקים ודינים של גויים, אין אומרים שדעתם להינשא על פי אותם חוקים, וכאילו התנו מפורש שנושאים על דעת שזכויותיהם הממוניות תיקבענה על פי חוקים אלו. מוכח אם כן שאין בזה לא דינא דמלכותא דינא ואף לא קביעת הדבר כסטנדרט המחייב מצד אומדנא. עוד הביאו את דברי המהרשד"ם בתשובותיו להוכיח כי אין בזה קביעת מנהג כלל.
עם זאת טוען אחד מגדולי הדיינים בדור זה , שעל אף שהחוק אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה, אולם לאחר יצירת חוק זה, יש לו השפעה חזקה בדעת בני האדם ובסתמא הם סומכים על החוק. לדבריו, מרגע פסיקת בג"ץ בתיק 'בבלי' הנודע, יודע כל בעל שבמידה ואשתו לא תסכים להתדיין על פי דין תורה, הרי שאין עצה ואין תבונה ועליו לתת את מחצית רכושו לאשתו לאחר הגירושין. מעתה ואילך נוצרה אפוא אומדנא בדעת הבעל באשר לחלוקת הרכוש, שמחציתו שייכת לאישה.
מעבר לכך הדברים הנ"ל מקבלים משנה תוקף כיון שכיום ידוע לצדדים שללא הסכמת שני הצדדים לדון על פי דין תורה אין מנוס מחלוקת הרכוש, וגם אם יתעקש מי מהם על כך בבי"ד רבני, אזי יכריע בכך ביהמ"ש העליון – ממילא הוי אומדנא בדעת הבעל שמסכים מראש להיכנס לחיי הנישואין בהתאם לחלוקת הרכוש לפי החוק האזרחי.
עוד יש לומר, שיסוד חוק זה ובסיסו קיים גם בנוסח 'שטר התנאים' המקובל זה מכבר בקרב בקבילות רבות בכל תפוצות ישראל, בו נאמר:
"וישלטו בנכסיהון שווה בשוה ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה, כי אם ידורו באהבה וחיבה."
הרי שמוכח שהשוויון העולה מהחוק האמור קיים כבר בדעת חכמינו ז"ל שנים רבות, ומכוח ההלכה ש"כל דבר שבממון תנאו קיים". מדבריו עולה, כי בצירוף קניין ודאי שנוכל לפסוק ברכושם של בני הזוג על פי החוק האמור.

מנגד, הרב שרמן שליט"א דחה את דבריו משתי סיבות:
א. החוק האמור איננו יכול לשמש כבסיס לחיוב חלוקת הנכסים על פי דין תורה, לא כתקנה לציבור ולא מצד מנהג או יצירת אומדנא כביכול שעל דעת כן נישאו הצדדים זה לזה. טעם הדבר כיון שרוח החוק לא באה לקבוע מנהג טוב ודרך חיים בין בני הזוג, אלא מטרתו ליצור שוויון בין המינים, ורק בעת הקרע ביניהם כשהם נפרדים וכל אחד מהם הולך לדרכו, שאז יש לחלק את הממון שווה בשווה. משכך הוי ממש כדברי הרשב"א הנ"ל בתשובתו שאין להסתמך על זה כלל – גם לא כמקור לקביעת אומדנא על פי הנהוג, כיון שבזה אנו עוקרים את דברי התורה חס וחלילה.
ב. נוסח שטר התנאים הנזכר, רבו הפוסקים הסוברים שאין הוא כתנאי מחייב, אלא כברכה והמלצה ותו לא, ו"לשופרא דשטרא" נאמר ולא יותר מזה. ולדבריהם אפשר שתנאי זה מבטא יותר מכל את המלצתה של היהדות איך וכיצד כדאי וראוי לנהוג בשטח בחיי היום יום שיעשו הכל יחדיו באהבה וחיבה, אך אין בכך כל קביעה לגבי הבעלות הממונית בנכסיהם, שבזה ברור גם ברור שכלל נקוט בידינו "מה שקנתה אישה קנה בעלה". אמנם חלק מהפוסקים סברו שתוקף התנאי האמור ב"שטר התנאים" הוי תנאי המחייב בין הבעל לאישה, וחלקם אף אומרים דהוי תנאי גמור ומוסכם המחייב על פי דין תורה, אך כאמור גם הם לא סברו שיש כאן הקנאת בעלות ממונית לאישה בנכסי הבעל, אלא זכות שימוש גרידא בממונו של הבעל לצרכיהם המשותפים, שאין הבעל יכול לעכב על ידה. כמובן שהחוק האמור הגדיל עשות ויצר בעלות בפועל לאישה במחצית מנכסי הבעל לאפוקי מהדין העברי.
אין ספק שכוונת החוק היתה ליצור מצב שוויוני בבעלות בני הזוג על נכסיהם ולעשות 'צדק חברתי' וכפי שנהוג בערכאות אחרות להתבטא בזה, ואף הגדילו עשות וקבעו בעלות לאישה במחצית הממון העתידי לרבות זכויות פנסיוניות פוטנציאל השתכרות, נכסי קריירה וכדומה – דבר שעל פי דין תורה צריך עיון גדול בזה.
ובאמת שיש לעיין בדבר לאור הדברים האמורים.

ראשית, גם אם נאמר דמהני בזה קניין, יש צורך להבין:
א. כיצד יועיל בזה הקניין, הרי הבעל הצהיר בפנינו כי הוא איננו מעוניין בכך, אם כן נמצא שהוא אנוס בזה ואיך יועיל קניין?
ב. שנית, מאחר ועל פי דין תורה הנכסים שייכים לבעל אם וכאשר הם רשומים על שמו, וכן כל מה שהאישה הרוויחה תוך כדי שנות נישואיהם, אם כן מהו הרגע שאפשר להצביע ולומר שבו הבעל מקנה לאישה מחצית מנכסיו? קצת קשה לומר שהרגע הוא בעת הנישואין בכניסתם לחופה, שהרי זהו בגדר של "אסמכתא", וקשה לומר שהיה בדעתו אז שהוא יגיע לסיטואציה זו של גירושין והוא התכוון להקנות זאת.
ג. עוד צריך ביאור, שהרי לפי החוק יש לחלק הכל ולתת מחצית לאישה גם מ'זכויות פנסיה' של בן הזוג. ולכאורה צריך עיון בזה שהרי גם אם נסבור שכל בעל כיום הנישא לאשתו בדעתו אכן להקנות לה מחצית מנכסיו, אולם יש לומר שכל זה רק באשר לנכסיו העכשוויים וכן כל ממון ונכס שהוא זכה בו בעת תקופת הנישואין, אך לבוא ולומר שבכוונתו היה להקנות לה גם מחצית מכספי הפנסיה המופרשים הימנו מידי חודש שמטרתם לדאוג לו לעת זקנותו, בזה לכאורה קשה מאד לומר כן, שבדעתו היה לתת לה אף מחצית מכספים אלו לעת זקנותו.
ד. וביותר צריך עיון בדבר החלוקה בזכויות כגון 'כושר השתכרות עתידי', 'נכסי קריירה', 'מוניטין עסקי' ועוד, שלמטרה זו ממנה בית הדין אקטואר, כיצד יועיל לזה מעשה קניין של הבעל, הרי זה קניין בדבר שלא בא לעולם או בדבר שאינו מסויים או דבר שאין בו ממש, שהדין הוא שקניין אינו מועיל?
ה. גם בטענה זו עצמה שאפשר לעגן זאת ב'שטר התנאים' הנהוג בתפוצות ישראל זה מכבר, והרשום שם 'שישלטו בנכסיהם שווה בשווה ולא יעלימו זה מזה' לא הוי רק עצה או ברכה אלא הוראה המחייבת לכל דבר ועניין ומדיני תנאים, מכל מקום כל זה שייך באותם קהילות אשכנזיות הנוהגים כן, מה שאין כן בקרב בני עדות ספרד שאין כולם נוהגים בזה, ו"פוק חזי מאי עמך דבר". אם כן חזרה קושיא למקומה?
ולעניות דעתי נראה לומר שאכן יש צורך לעשות קניין בפני בית הדין כל אימת שבית הדין דן בענייני רכושם. הן אמת שהבעל הצהיר בפנינו רגע קודם כי הוא מעוניין שנדון אך ורק על פי דין תורה, אולם מאחר והוא מודע לכך כי אין ולא תהיה לו אפשרות לאלץ את האישה שתסכים לכך, לכן ברגע שהוא נאות שנדון בהתאם לחוק והוא עושה על כך קניין בפני בית הדין, הרי שבזה הוא כבר איננו יכול לטעון טענת אונס או משטה וכדו'.

מקור לדברים מצינו בסוגיה ערוכה בגמרא דאמרינן "עביד איניש דזבין דיניה":
ששווה לאדם מן היישוב לוותר לעיתים על חלק מממונו מצד אחד, אך להרוויח 'שקט נפשי' ובריאות איתנה מאידך גיסא.
אם כן קל וחומר בנידוננו שאם הוא לא יוותר, הוא כלל לא יוכל לצעוד קדימה ו'להזיז את העגלה' מתקיעתה. כלומר, שווה לבעל לוותר מחד על מחצית מרכושו ולתת לאישה, כדי שיוכל הוא לקבל את המחצית השנייה, מאחר והוא במבוי סתום שהרי אין לו שום דרך הנראית לעין שיוכל באמצעותה לקבל כספו – שהרי דרישת החוק היא ברורה לתת מחצית לאישה – מלבד זאת שהוא יסכים שידונו בהתאם ל'חוק יחסי ממון', לכן מהני בזה הקניין, ואין הבעל נחשב "אנוס" בדבר.
מעתה כבר אין כאן חיסרון של "אסמכתא" כי אין אנו נסמכים על רגע הנישואין, אלא על קניינו של הבעל עתה בפנינו טרם הדיון ברכוש.
אולם יש להדגיש ולומר שהדברים אמורים רק לגבי הקנאת הבעל מחצית מהרכוש הקיים בעין או זכויות ממוניות מצטברות כפנסיה וכדו', שבזה יועיל הקניין עתה שהבעל עושה בפני בית הדין. אולם כאשר מדובר על 'כושר השתכרות עתידי', 'נכסי קריירה', 'מוניטין עסקי' וכדומה, שהוא 'דבר שאינו מסויים' או דברים 'שאין בהם ממש' או 'שלא באו לעולם', בזה יש קושי לאזנם גם כשהבעל קיבל קניין, שהרי לא מועיל בזה קניין כלל. בזה יצטרך בית הדין להפעיל 'שיקול דעת' במסגרת איזון כולל בין הצדדים.
ברור אם כן שכל אימת שיש לנו ספק האם 'חוק יחסי ממון' אמר את דברו במקרה זה או אחר, הרי שאנו נצטרך מספק לקבוע את הדין על פי דין תורה לכל דבר ועיקר.
 

ב. הפרמטר לקביעת 'מועד הקרע' בגירושין

 בחוק יחסי ממון נקבע כי:
"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין […] זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של "כלל נכסי בני הזוג […]."
"כלל נכסי הזוג לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות."
הנה המעיין בחוק וניסוחו ייווכח, כי חוק יחסי ממון דינו כחוזה לכל דבר ועיקר, המחייב אותנו להתייחס לכלל נכסי בני הזוג שנצברו במהלך נישואיהם כשחיו יחדיו. בפנינו אם כן הסדר כלכלי בין הצדדים מתוקף החוק, כאשר תחילת תוקפו של הסדר זה מעת כניסתם לחופה ועד סיום חיי הנישואין, כשהבעל נותן לאשתו גט פיטורין. בחיים המשותפים שבין שני הקצוות, חל בין הצדדים ההסדר האמור והאיזון שבא בעקבותיו.

מועד פקיעת השיתוף שבין הצדדים
ברור לכולנו כי חייהם של כל בני זוג נשואים יודעים עליות ומורדות. החיים דינמיים הם, וייתכנו עתות משבר ותנודות אלו ואחרות המעיבות על הקשר הזוגי. ודאי שאין בכוח משבר זה או אחר לעקור את זכותה של האישה לקבלת חלקה על פי חוק בנכסיהם המשותפים. אולם מאידך ייתכנו מקרים שניתן בהחלט להצביע עליהם כמי שהם נותנים את האות לסיום חייהם המשותפים של בני הזוג.
אמנם החוק הנ"ל אינו מבהיר מהו בדיוק "הקרע" שאליו הוא מתכוון. נראה כי המחוקק ביקש לאמץ מבחן מהותי לעומת מועד טכני של נתינת הגט או חיים בבית אחד, כשבהעדרם של חיי זוגיות במשך תקופה של 9 חודשים מתוך שנה, זכאי כל אחד מהם לאיזון המשאבים. הבסיס הרעיוני עליו עומד יסוד זה הוא כדברינו הנ"ל, שפירוק מהות חיי הנישואין עוד בטרם הגירושין בפועל משליך על פירוק השותפות הכלכלית הנגזרת מחיי הנישואין.

על כן, בבואנו לקבוע את "מועד הקרע" שבין הצדדים ובטרם ניכנס לפרטי מקרה דנן, עלינו לבחון תחילה:
א. האם ישנו אירוע משמעותי ביותר המבטא יותר מכל את הנתק שהחל בעת הזו בין בני הזוג, שיש בו בכדי להפסיק את הסדר איזון המשאבים ביניהם.
ב. האם אירוע זה שאנו מצביעים עליו (כגון עזיבת הבית על ידי אחד הצדדים, מועד בו עברו לדור בחדרים נפרדים, הפרדת החשבון המשותף, פתיחת הליכים משפטיים, וכדומה) הינו סופי בנקודת הזמן המדוברת, או שמא ניתן לומר שמאחר ויכלו לחזור לשלום בית, אין במעשה זה כדי להצביע על סיום המרקם השיתופי שביניהם, ומשכך, אין במעשה זה כדי להקדים את פקיעת הנישואין ולקבוע את 'מועד הקרע' לזמן מוקדם יותר?
כלומר כאשר בית הדין יבחין בנקודת קרע כלשהי שבה אחד מהצדדים מצהיר בעצם על רצונו לנתק ולבטל את השותפות עם בן זוגו. כפי שהובהר לעיל מדובר באירוע שעל פי שיקול דעת נראה לנו כמשמעותי ביותר שיש בו באמת בכדי להביע את רצונו של צד זה או אחר, שברצונו להפסיק השותפות הזוגית לנוכח מעשה חריג זה שהוא נקט בו.

מן הכלל אל הפרט
האישה הודתה מעצמה בקול ברור ובוטח כי זנתה תחת בעלה לפחות עם אחד מהם. על השאר יש לפחות הודאה במקצת ועל כל פנים אין הכחשה גורפת מצדה.
לאור האמור עלינו לבחון עתה האם במצב של בגידה יש להקדים את 'מועד הקרע' לשלב בו ארע אירוע זה, אשר לדבריו של הבעל הוא זה שהביא את חיי הנישואין אל קיצם.
 

ג. תוקפו שלשיתוף בני הזוג במקרה של הפרת נאמנות טוטאלית

 הנה יש לעיין על פי השקפתה של היהדות מה תוקפם של נישואין בין בני זוג באופן שארע אירוע משמעותי ביותר שגרם בסופו של דבר לקץ הנישואין, ובפרט בנידוננו כשמדובר על 'בגידת' אחד מבני הזוג.

האם יש 'להעניש הבוגדת' עקב מעשיה הנלוזים
ראשית יש לעיין מעבר לחומרת המעשה שאין למעלה ממנו, האם על פי דין יש מקום להעניש את הבוגדת בבעלה ולהפסידה מנכסיה או לא.
בגמרא במסכת כתובות מבואר שאף אם האישה זינתה לא ניתן להענישה בהפסד נכסיה ו'לנקום בה' בגין מעשיה הנלוזים יהיו אשר יהיו.
אולם נראה שההלכה נותנת את הדעת על כך, שהגם שבני הזוג בפועל עדיין נקראים נשואים ואף רשומים כן בתעודת הזהות, עם זאת, מאחר ונעשה מעשה שיש בו כדי להעמיק את הקרע שביניהם עד לכדי אי יכולת איחוי טוטאלית ויצירת מצב חדש בו החל תהליך ניתוק השותפות הזוגית שביניהם, שבסופו כאמור הביא לגירושי הצדדים, בשל כך, מצב זה ישליך אף על השותפות במישור הממוני לכל דבר ועיקר.
טעם הדבר לפי שאין זה הגון לקבל טובת הנאה רכושית זו או אחרת מבן הזוג הנמצא כבר עתה במצב של פירוד לבבות טוטאלי שבסופו של מדרון זה בני הזוג נמצאים ב'סדור הגט'. זו לא הגדרת מצב ה'נישואין' על פי דעת תורה. ומאחר והשותפות הרכושית בין בני הזוג נגזרת כאמור מהרובד המרכזי בנישואין, ומתברר שכבר עתה הנישואין התרוקנו מתכולתם, על כן יש בהחלט מקום לומר שהאישה תפסיד רכושה במצב שזינתה, אך לא מחמת עונש ונקמה.

השקפת היהדות – מהות הנישואין
הנה אדם יודע ומבין כי מבחינתה של היהדות, אין הנישואין טומנים בחובם רק קבלת שירותים הכרחיים וחיוניים זה לזה בבחינת 'שמור לי ואשמור לך' – הגם שאחד מהדברים המעגנים את בן הזוג לזולתו הוא 'הצורך המקשר'. אנו אמונים על דברי חז"ל באומרם "איש ואישה זכו שכינה ביניהם" (י' ו- ה' משם ה', י' באיש ו- ה' באשה ), זוהי ברית שנרקמה בין שני אנשים שונים כאשר יש לה מספר רבדים ולכל אחד מהם יש את משקלו הראוי לו. לא בכדי כבר קבעו חז"ל כהמשך לנאמר לעיל " ואם לאו אש אוכלתן ( כאשר ה-י' ו-ה' מסתלקות, נותר רק אש )".
כפי שציינו, על פי השקפת היהדות רבדים שונים ל'נישואין'. הרובד הגופני, הרגשי, הפסיכולוגי והרוחני. ברור גם ברור שאחד מהרבדים המרכזיים ביותר המגדירים את חיי הנישואין הוא החיוב ההדדי לחיי אישות כבעל ואישה.
לא בכדי מצינו בהלכה כי אין בן הזוג יכול להתנות על ביטול חיי האישות מזולתו:
"התנה הבעל שלא יתחייב באחד מהדברים שהוא חייב בהם […] התנאי קיים חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהם ואלו הם, עונתה, עיקר כתובתה וירושתה."
הבעל גם חייב ליטול רשות מאשתו טרם עזיבתו למספר ימים את הבית לצורכי פרנסה וכדומה, וזאת עקב שיעבודו וחיובו כלפיה לחיי אישות.
ואף אין האישה נאמנת לומר לבעלה 'טמאה אני לך' כיון שבזה היא מפקיעה עצמה ממנו, והרי היא איננה יכולה לעשות כן שהרי משועבדת היא לו.
משכך ניתן לומר, שכאשר מדובר ב'בגידה' של אחד מבני הזוג זו פגיעה אנושה באמון ההדדי, הרי שבוודאי שהשותפות מהם והלאה, ולפיכך יש בהחלט לשקול להקדים את 'מועד הקרע' לשלב זה של תחילת תהליך הקרע הטוטאלי שבין בני הזוג דנן.
גישה זו – שחיי נישואין ללא תוכנם הנ"ל על שלל רובדיהם, הוי דבר שאין הדעת סובלת ומן הראוי לחסל מצב זה (לכאן או לכאן) מקורה בהלכה:
"לא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה."

מקור הלכה זו בגמרא במסכת גיטין:
"אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו? עליו נקרא הפסוק אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך."
מבואר בגמרא שהבעל מוזהר בזאת שלא לנצל לרעה את חוסר ידיעתה של אשתו ברעה שהוא זומם כנגדה, תוך כדי ניצול ציני של האישה לקבל הימנה את רצונותיו. היינו, שמאחר והבעל החליט לסיים את הנישואין ולגרש את אשתו, ההלכה לא מתירה לו להשאיר מצב זה על כנו. אין תורת ישראל יכולה ליתן יד למצב בו יוכל הבעל 'לנצל אותה' ולהמשיך להיות יחדיו ולקבל את מבוקשו הימנה על כל המשתמע מכך.
וכתבו רוב הפוסקים שאיסור זה נוהג לא רק כאשר הוא מקיים עמה 'יחסי אישות', אלא כל כהאי גוונא שהוא מקבל ממנה שימוש כלשהו, גם אסור לו להשהותה אם רוצה לגרשה, אלא חייב להודיעה על כוונותיו, ואם לא הודיעה עובר בזה משום "אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח איתך".
ואף שבמקרה זה מצווה לגרשה, מכל מקום כיון שהוא עדיין מתמהמה בהחלטתו זו, לכן כל עוד שלא מודיעה על כוונתו לגרשה ובינתיים הוא מנצלה לצרכים שונים הוי בגדר של "אל תחרש על רעך רעה."
ברור שהלכה זו היא 'דו סיטרית'. איסור זה הינו גם על האישה כלפי בעלה.
על כל פנים נמצאנו למדים, כי דעת תורה היא שכאשר אחד מהצדדים החליט לשים קץ לחיי הנישואין, הרי שאנו אומדים את דעתו של הצד שכנגד, שאילו היה מודע על התהליכים הנפשיים ועל ההחלטה שגמלה בלב בן זוגו לסיים את השותפות ביניהם, היה הוא ממאן לחלוטין בהמשך קיום השותפות בשלל היבטיה על כל המשתמע מכך.
מעתה לנידוננו נמי נראה לומר כנ"ל, שלאור העובדה שהאישה הודתה שהיא קיימה 'יחסי אישות' עם גבר זר נמצא אם כן שבזה היא רוקנה את תוכן הנישואין מעיקרן, ובמעשה זה היא חרצה את גורל הנישואין לאבדון – מעבר לכך שהאישה נאסרת על בעלה ואין אפשרות לשקם את חיי הנישואין הללו. משכך, יש בהחלט מקום לבוא לטובת ה'נבגד' בחלוקת הרכוש, ולהקדים את 'מועד הקרע' לתחילתו של תהליך חורבן נישואי בני הזוג.
החוק מותיר בידי הערכאה השיפוטית לקבוע- ב'נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת' – על פי שיקול דעתו 'מועד איזון מוקדם' ממועד מתן הגט.

לאור הדברים האמורים ולאחר שיקול הדעת, להלן פסק בית הדין כי:
יש לקבוע את 'מועד הקרע' הקובע לאיזון המשאבים ליום מועד הגשת תביעת הגירושין של הבעל.