ביטול הסכם ממון מנשואין אזרחיים

ביטול הסכם ממון מנשואין אזרחיים
לפני בית הדין הרבני הובאה תביעה לביטול הסכם הממון שנחתם בין הצדדים, וזאת מאחר שהצדדים נפרדו עוד בטרם נישואין.
הצדדים הציגו הסכם ממון, ומצהירים שנישאו אזרחית, וכעת רוצים להינשא כדת משה וישראל בארץ, ולכן ערכו הסכם ממון, ומבקשים לאשרו טרם הנישואין."
לאחר 15 יום חזר בו האיש מרצונו להינשא והגיש תביעת גירושין זאת לאחר שבני הזוג הכירו במשך כשנה. כיום הבעל חי עם אישה אחרת ויש לו ממנה ילד.
לדברי האיש, תוקפו של ההסכם מותנה בקיום נישואין כדת משה וישראל, וכל זמן שלא נתקיים התנאי המתלה של נישואין אין מקום לחייב את האיש מאחר וההסכם בטל ולא הגיע לכלל מימוש.
זאת ועוד, אילו היה בית הדין מתבקש לאשר הסכם ממון לבני זוג נשואים אזרחית או לידועים בציבור לא היה בית הדין מאשר את ההסכם.
לדברי האישה, ההסכם בתוקף מיום חתימתו גם ללא קיום נישואין בפועל, זאת מאחר וע"פ חוק יש הכרה בנישואין אזרחיים כאשר חוק יחסי ממון לא מתנה קיום הסכם ממון כאקט נישואין בין הצדדים. היות ובפועל הצדדים היו נשואים אזרחית, חל עליהם הסכם הממון שנחתם על ידי הצדדים.
לדברי האישה גם אם קיים תנאי בהסכם זה הרי שנקבע בחוק החוזים כי:
"היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי קיומו".
ובנידון דידן הבעל הוא שסיכל את קיומו של התנאי ולכן אין הוא רשאי להסתמך עליו התנאי המתלה לביטולו של ההסכם.
ההסכם הובא לאישורו של בית הדין כחלק מהכנות הצדדים לקראת נישואין כדת משה וישראל. בתחילה התקיים הליך אישור יהדותה של האישה, ולאחר מכן הובא הסכם הנישואין לאישורו של בית הדין – בהתאם לכך יש לבחון ולפרש את חלות ההסכם. אולם, בנדון דידן לא רק מבחן הנסיבות החיצוניות אלא גוף ההסכם משקף נאמנה את נסיבות כריתת ההסכם.
גילוי הדעת לגבי נסיבות חלות ההסכם משתקפת כבר מתוך הפתיחה להסכם בפסקאות הפותחות במילה "הואיל". אין לפרש פסקאות אלו כגילוי מחווה בעלמא אלא כגילוי דעת לתכלית ההתקשרות ההסכמית ולסיבת עריכת ההסכם.
סיבת עריכת ההסכם מובעת בלשונו של בפסקה הראשונה,
"הואיל ו[פלונית] ו[פלוני] נישאו זל"ז בנישואין אזרחיים בקפריסין ב-29 ביולי 2009 ומתכננים להינשא ב"ה כדת משה וישראל."
יש בפסקה זו כדי להגדיר ולתחום את תקופת חלות ההסכם והם נישואין כדת משה וישראל. גם אם קיימים בסעיפים הפותחים הצהרות כלליות אשר אינן ניתנות לאכיפה אין בכך לשלול מהפסקאות העקרוניות את משמעותן.
לכן, ודאי שהנישואין כדת משה וישראל הם חלק מהותי של הגדרת צורת ההתקשרות שאליה מתייחסות הוראות ההסכם, ובהעדר התקשרות זו הרי לא הגיע מועד חלות ההסכם.
בסעיף 5 להסכם נאמר "כי חתימה על הסכם זה בפני בית הדין נותן לו תוקף לכל דבר ועניין", אולם, אין הכוונה לכך שהחיוב הינו מידי אלא שהוראות ההסכם מחייבות בהתקיים התנאים המקדימים בהגיע מועד חלות ההסכם.
כך גם עולה גם כן מפרוטוקול הדיון לאישור ההסכם:
"הופיעו הצדדים וב"כ, מציגים הסכם ממון, ומצהירים שנישאו אזרחית, וכעת רוצים להינשא כדת משה וישראל בארץ, ולכן ערכו הסכם ממון, ומבקשים לאשרו טרם הנישואין."
על פי האמור סיבת עריכת ההסכם הינו רצון הצדדים להינשא כדת משה וישראל בדווקא.
ולכך יש להוסיף שבית הדין הרבני לא היה מאשר הסכם ממון לזוג נשוי אזרחית שאינו עומד להינשא כדת משה וישראל , על אף שעל טענה זו היה מקום להשיב כי ההסכם נכרת כרואה פני העתיד והפרתו על ידי הבעל אין בו עוולה מאחר וההסכם חל מיד עם אישורו וחתימתו. אך כאמור, אין זו כוונת ההסכם שבפנינו, אלא בהעדר קיומו של קשר זוגיות מחייב בעל משמעות מחייבת אין מקום להסכם כלל. וזאת מאחר והיה ברור כפי שעולה מתוך הצהרת בני הזוג במעמד אישורו של ההסכם כי ישנו הבדל מהותי בין נישואי קפריסין לבין נישואין כדת משה וישראל, ובגין הבדל זה ו"שדרוג היחסים" מבקשים הם את סעדו של בית הדין – לאשר את ההסכם כחלק מהליך הנישואין.
לאמור יש להוסיף כי בנוסח ההתחייבות אותה דורשת האישה לקיים נאמר ש"הבעל מצהיר ומתחייב לשלם עבור לימודיה של האישה…". ישנה הבחנה ברורה בין "בן-זוג" ו"בעל" – המושג בעל מתייחס בלשון המדוברת למי שנישא כדת משה וישראל, ולכן בהעדר קידושין כדת משה וישראל לא ניתן להגדיר את בן-הזוג כבעל.
ביסוד תביעת האישה קיימת דרישה מהבעל לקיים את ההסכם מכוח חוק החוזים החל על ההסכם כאמור בסעיף 6 להסכם שבפנינו. בהתאם לחוק החוזים אי-קיומו של תנאי מתלה לא מאפשר למי שסיכל את קיומו של ההסכם להסתמך על אי קיום התנאי.
אולם, אין סעיף זה של חוק החוזים שייך בנידון דידן מאחר וכאמור לעיל אין לפנינו תנאי מתלה בלבד אלא הגדרה של ההתקשרות המחייבת. התקשרות זו יש בה משום מתן תמורה וסיבה להתחייבויות הנובעות מההסכם. ההסכם הממוני הוא פועל יוצא מהנישואין והתוצאות הממוניות נגררות אגב הנישואין ולא להיפך. הטפל לא יכול לגרור אחריו את העיקר. אי לכך, לא ניתן להחיל את הוראות חוק החוזים הנוגעות לאי קיום תנאי מתלה על אי קיומם של עצם הנישואין, הואיל זכותו של כל אחד מבני הזוג לחזור בו מהבטחתו לנישואין מאחר וקידושין נעשים בהסכמה בלבד.
אמת, ישנן נסיבות שבהן ניתן לתבוע תביעת נזיקין בגין הפרת הבטחה לנישואין, אולם בגין כך לא תיווצר מחויבות הסכמית החורגת מעבר לנזיקין שנגרמו.
אם כן, כשם שמתן גט מסיים את תחולתו של ההסכם כך חזרתו של הבעל מהבטחתו לנישואין שומטת את שורש סיבת החיוב להחלת ההסכם מלכתחילה.
בנידון דידן קבע בית הדין כי חיוב הצדדים במתן גט הינו בבחינת חומרא דחומרא וזאת מאחר והצדדים נישאו במוצהר על מנת שלא יחול עליהם דיני אישות כדת משה וישראל. התעקשותה של האישה להחזיק בזיקת אישות קלושה זו ולסרב לגירושין לא יכולה להכריח את האיש במקרה זה להיות מחויב להסכם הממון. לפיכך, גם אם היינו קובעים כי ההסכם נכנס לתוקף עם חתימתו הרי בעת כלות החיים המשותפים עם סירובו של האיש להינשא יש לראות את ההסכם מגיע לקיצו.
ברור גם כן כי התחייבות הבעל אינה התחייבות ממונית הנמשכת אחר כלות ההסכם, אלא מדובר בהתחייבות מתוחמת למסגרת חייהם המשותפים כפי האמור בפסקה השניה של ההסכם:
"והואיל ובני הזוג מעוניינים להסדיר את חייהם המשותפים, ובכלל זה יחסי הממון ויחסים אחרים ביניהם הכול במסגרת הסכם זה;"
הלכך לאחר שהפסיק הבעל להיות בעל והאישה להיות אישה אין מקום להתחייבות עתידית מעבר למסגרת הנישואין עבור השכלתה של מי שאינה אשתו. ולכן לא יחולו הוראות התחייבותו של הסעיף הנידון המדבר על התחייבותו של הבעל לשלם עבור לימודיה של האישה עד לסיום תואר שני.
מסקנה
מכל האמור לעיל מתקבלת תביעת התובע לביטולו של הסכם הממון, ויש לקבוע כי ההסכם לא חל מעיקרו.