אב אלים כלפי הילדים היא עילה לגירושין

אב אלים כלפי הילדים היא עילה לגירושין
בית הדין הרבני דן בתביעה בה מבקשת האשה להתגרש עקב אלימות הבעל כלפי הילדים ועקב כך טוענת שמאוס עליה.
הצדדים גרים בנפרד משך זמן ממושך. הפירוד החל בעקבות צו הרחקה שהוצא כנגד הבעל, כעבור שנה ושלושה חודשים אמנם חזר הבעל לבית הצדדים, אך הסכסוך – לא רק בא אל קיצו אלא אף החריף וכעבור חודשיים עזבה האישה את הבית עם שלושת הילדים הקטנים.

נמצא שמיום הוצאת צו ההרחקה הראשון עברו למעלה מארבע וחצי שנים שבהן הצדדים בנפרד – למעט החודשיים של ניסיון שלום הבית שלא צלח. במשך השנים הלך הסכסוך והחריף כשהצדדים פוגשים אחד את השני בעיקר בדיונים בערכאות המשפטיות.
בחינה מדוקדקת של עמדת הבעל מעלה שאין ממש בבקשתו לשלום בית וחסרה הכנות הנדרשת בתביעתו לשלום בית.
עולה מדברי הבעל שרק בחודשיים שבהם חזר הביתה לאחר צווי ההרחקה ניסה לעשות שלום בית. מכאן שבכל תקופת הפירוד האחרונה, היינו למעלה משלוש שנים, לא נעשה ניסיון מצד הבעל להוכיח לאישה שהוא השתנה ומעוניין בשלום בית. למעשה גם הבעל השלים עם הגירושין אלא שהוא מבקש שההליך יסתיים בהסדר המתאים לטעמו.
גם מהדיונים בבית הדין הרבני נמצא שהבעל משתמש בגט ככלי להשגת תנאים בגירושין כרצונו, ולא מעוניין באמת ובתמים בשלום בית.
לאור הסכמת האישה לדון בבית הדין בנושאים שבמחלוקת לאחר הגט, יש לקבוע שאין שום הצדקה לעמדת הבעל המבקש להתגרש רק לאחר הגעה להסדר הנוח לו, כאשר ניתן להכריע בבית הדין במחלוקות שבין הצדדים לפי שורת הדין.
חוסר הכנות בעמדת הבעל וחוסר ההצדקה לעיכוב סידור הגט, לאחר הסכמת האישה לדון בבית הדין, מובילים למסקנה שיש לדחות את תביעת שלום הבית של הבעל ולהיזקק לתביעת הגירושין של האישה.

טענות האישה, תגובות הבעל ומשמעויותיהן
בין הצדדים הכחשות רבות ביחס להתרחשויות שקדמו למשבר. אם אכן האישה צודקת בכל טענותיה הרי שקיימות עילות גירושין מבוררות. אמנם טענות רבות של האישה נגד הבעל לא הוכחו. מטבע הדברים אכן קשה להוכיח מי מהצדדים צודק, בשל אופי הסכסוך המתנהל בתוך כותלי הבית. על כן יש להכריע בהתאם לדברים שהוכחו או המוסכמים על הצדדים.
במהלך הדיונים התברר שהאישה מודה שלא היתה אלימות פיזית מצד הבעל כלפיה זולת אירוע חד־פעמי שבו התגוששו הצדדים במריבה על אחיזה במצלמת סתר. עיקר טענותיה של האישה הם ביחס לאלימות מילולית כלפיה ולאלימות פיזית כלפי הילדים. הבעל הודה שנהג באלימות פיזית כלפי הילדים.
לאישה טענות קשות ביותר על התנהלות הבעל בבית, ועל האווירה הקשה והמאיימת שהנהיג בבית. הודאתו של הבעל מאשרת חלק ניכר מטענותיה הקשות של האישה כלפי הבעל.
הפגיעה בילדים והאווירה הקשה בבית כגורמי מאיסות
האישה מאסה באורח החיים המתוח והמאיים שהנהיג הבעל בבית. ייתכן והתנהגות הבעל באה בהעדר הדרכה מתאימה, כדבריו, אך ייתכן מאוד שהתנהגות הבעל נובעת מאישיותו הבעייתית. הבעל לא הסכים במהלך הדיון לוותר על סודיות רפואית, לעיני בית הדין, ולא הסכים לחשוף חוות דעת פסיכיאטרית עליו – דבר המלמד על כך שהבעל מבקש להסתיר דבר מה ביחס לאישיותו.
ניתן להבין את הסלידה של האישה מהבעל שבשל מעשיו – הכאת הילדים – אינו יכול להוות דמות אבהית מחנכת, בעיני האישה, כדברי המשנה במסכת אבות שבה נאמר: "ולא הקפדן מלמד".
על היחס השלילי למכות של אב לבניו אפשר ללמוד מסוגיה בתלמוד הבבלי בה מסופר על שפחתו של רבי שהרחיקה בנידוי אדם שהכה את בנו הגדול, וחכמים קיבלו דבריה ונהגו בנידוי כלפי אותו אדם.
בסוגיה מתבאר שטעם האיסור להכות את הבן הגדול הוא משום שהאב המכה מכשיל בכך את בנו, ועובר על הלאו של "לפני עור לא תתן מכשֹׁל". רש"י בסוגיה מבאר שהמכשול לבן הוא בכך שקיים חשש שהמכה תביא את הבן לבעוט באביו, ונמצא שהאב המכה מכשיל את בנו ובמקום לחנכו הוא מרחיקו ומחטיאו. כלומר הכשלת הבן אינה מוטלת בספק שנאמר שמא אולי בעתיד יבעט הבן באביו, אלא קיימת הכשלה ודאית.
וכתבו הפוסקים שאין הגדרת גיל מדויקת אלא הכול לפי העניין, וכאשר קיים חשש שהמכות יחטיאו את המטרה ויביאו את הילד לכלל מכה או מקלל, קיים האיסור להכות את הבן.
נמצא שכל זמן שקיים חשש שהמכות ירחיקו את הילד ויגרמו להשפעה שלילית, קיים איסור להכותו. דרך החינוך הרצויה ביחס שבין האב לבן היא שהאב ישדלנו בדברים.
לדעת כמה פוסקים בדורות שבהם מצויה חוצפה קיימת הרחבה של האיסור להכות את הבן גם ביחס לבן הקטן ובכלל האיסור גם לגעור ולכעוס על הבן, שכן חינוך בדרך המכות והגערות מוביל לתוצאה הפוכה מהמטרה הרצויה ומכשילה את הבן במקום לחנכו.
דברי חכמים בנחת נשמעים, המכות והכעס אינם דרך החינוך הרצויה, יש בהם כדי להרוס את מטרת החינוך ולהשיג תוצאות הפוכות. בנידון דנן, הבעל התנהג הפוך מהנדרש, הדבר מחזק את המאיסות שהאישה רוחשת לבעלה. האישה מאסה בדרך שבה הנהיג הבעל את הבית, ובצדק.
אמנם לצורך חינוך הילדים על ההורים להציב לילדים גבולות. על אי הצבת גבולות נאמר בספר משלי : "חושך שבטו שונא בנו", אלא שיש למצוא את הדרך הנאותה לחינוך הילדים ולהצבת הגבולות בהתאם להבנת מצבם ותכונותיהם של הילדים ומצב הדור, בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו".
בנידון דנן, הבעל לא מצא את הדרך הנאותה לחינוך הילדים ובכך גרם להשניא ולהמאיס את עצמו בעיני האישה. בעקבות כך נגרמו הפרֵדה והריחוק שבין הצדדים – פירוד המתמשך למעלה מארבע וחצי שנים. הריחוק והניתוק שבאו בעקבות התנהגות הבעל הובילו לסלידה של האישה מבעלה. במצב שנוצר אפשר לקבל את טענת המאיסות של האישה ולראות בה מאיסות עם אמתלא מבוררת.
עילת גירושין נוספת – סבלה וצערה של האם למראה הפגיעה בילדים
מעבר למאיסות שנוצרה כתוצאה מהתנהגות הבעל, העובדה שהבעל נהג באלימות כלפי הילדים הסבה צער רב לאישה. רחמיה הטבעיים של האם על בניה לא מאפשרים לאם לראות בצרת בניה. מכאן שהבעל גרם צער רב לאישה בהתנהגותו. כאשר בעל גורם סבל רב לאישה מתעוררת עילת גירושין, שהרי לחיים ניתנה ולא לצער.
ודינו של בעל הגורם צער לאישה מבואר בפוסקים יוציא ויתן כתובה. הדבר נלמד מקל וחומר מבעל המצער את האישה בנדרים שקיומם מצער את האישה בהם נאמר שיוציא ויתן כתובה. בנידון דנן התנהגות הבעל הסבה צער רב לאישה וקיים הקל וחומר האמור ולכן על הבעל להוציא את האישה.

לאחרונה פורסם פסק דין של בית הדין הרבני הגדול שבו הובאו להלכה דברי הראשונים שעל בית הדין לעיין בצער שנגרם לאישה בכל מקרה לגופו בנסיבות הזמן והמקום, בהשוואה לצער האישה במקרה שהבעל נודר נדרים המצערים אותה, שבהם נפסק שיוציא וייתן כתובה. בהתאם לכך חייב בית הדין הגדול את הבעל לתת גט לאישה. ואלו דבריהם שם:
"דברי הצדדים והחומר שבתיק מורים שהמקרה שבפנינו לא גרע מהמקרים המוזכרים במשנה שבהם נפסק שעל הבעל לתת גט פיטורין לאשתו, וכפי שכתבו הפוסקים הראשונים שבית דין הרבני צריך לעיין בכל מקרה לגופו בנסיבות העניין הזמן והמקום, אם התנהגות הבעל כלפי האישה קשה לאישה יותר מהמקרים שהוזכרו במשניות הנזכרות.

לפיכך בית הדין קובע שהבעל חייב לתת גט פיטורין לאשתו – מיידית.
הפגיעה בילדים כעילת גירושין בפני עצמה
בנוסף, מעבר לצער שגרם הבעל לאישה, התנהגות הבעל גרמה לנזק ולצער ישיר לילדים. קיימת עילת גירושין במקום שבו אחד הצדדים מסב נזק לילדים. על כך ניתן ללמוד מדין הנודרת ואינה מקיימת, שאשה הנודרת ואינה מקיימת גורמת לכתוב בגמרא שבעוון נדרים בנים מתים."

ואכן כך נפסק בשולחן ערוך "הנודרת ואינה מקיימת, תצא בלא כתובה."

מאחר שאי קיום הנדר גורם למות הילדים, הרי שאישה הנודרת ואינה מקיימת יוצאת ללא כתובה בשל הנזק שהיא גורמת לילדים. וכן אם הבעל הוא הנודר ואינו מקיים, עליו להוציא את האישה ולתת לה כתובה.
אמנם הסוגיה עוסקת בנזק של מות הילדים בעוד בנידון דנן מדובר בהכאה, אך בכל אופן נראה שניתן ללמוד את העיקרון שקיימת עילת גירושין כשאחד הצדדים גורם נזק לילדים. וכבר התבאר שההכאה גורמת להכשלת הילדים ו"גדול המחטיאו יותר מההורגו".

בנוסף נראה שיסוד הדין של הנודר ואינו מקיים הוא מצד הצער הנגרם לאיש מהנזק לילדים, גם בנידון דנן נגרם לאישה צער בשעה שהבעל מכה את הילדים, רחמי האם על בניה אינם מאפשרים לאם לעמוד במצב הקשה שבו היא רואה את בניה מוכים ללא הצדקה, וכנ"ל.
עוד נראה מפסק השולחן ערוך אשר פסק כי:
"יש אומרים שלא נקרא אונס אלא מה שאונסין לאדם עצמו, אבל אם אונסין לאחר עד שיגרש חבירו, אפילו אב על בנו או להיפך, לא נקרא הדבר אונס . ויש מחמירין באב על בנו. "
כלומר שאין מחלוקת שהדבר נחשב כצער, המחלוקת היא רק בדרגת הצער – אם הדבר נחשב כדרגה של אונס. אם כן, ודאי שהיחס כלפי הילדים נחשב כפגיעה באם עצמה.
גם אם נאמר שכיום הבעל טיפל בעצמו ואין חשש שיתאכזר כלפי הילדים בהמשך, והטעם לחיוב גירושין פסק, אמנם עדיין התנהגותו בעבר מהווה עילה מבוררת לטענת מאוס עלי.
לאור האמור פסק בית הדין הרבני:
נמצא שמכמה סיבות יש לקבל את תביעת הגירושין של האישה:
תביעת שלום הבית של הבעל אינה כנה – רצונו האמיתי הוא בגירושין והצדדים כמורדים זה על זה.
התנהגות הבעל הביאה את האישה למאיסות בבעל באמתלא מבוררת;

הבעל מצער את האישה וחייב לתת גט מקל וחומר מאותם מקרים שהתבארו ביחס לבעל המצער את אשתו על ידי נדרים.
הבעל גורם נזק וצער לילדים.
בית הדין הרבני מקבל את תביעת הגירושין של האישה. על הבעל לתת לאשה גט.