מעבר דירה של האם במשמורת משותפת

מעבר דירה של האם במשמורת משותפת
בית הדין הרבני דן אודות זוג שנישאו לפני כ 10 שנים , נולדו להם שני ילדים, אחד בן 5.5 ואחת בת 3.5. הזוג התגרש השנה. שניהם גרים באזור המרכז.
תסקיר שנערך על ידי מחלקת הרווחה האזורית המליץ לתת בפועל משמורת משותפת להורים, למרות שמונח זה לא נאמר בפירוש. בית הדין אישר את המלצות התסקיר וקבעם כפסק דין.
האם הגישה בקשה לבית הדין שהמשמורת תהיה אצלה בלבד ושיתאפשר לה לעבור לאזור הצפון. בית הדין החליט לדון בדברים במועד קרוב. בינתיים התקבל תסקיר משלים שממליץ שהאם לא תעבור לגור בצפון. בית הדין הרבני בתל אביב אימץ את המלצות התסקיר המשלים, אך הוסיף שישמע את עמדות הצדדים במועד הדיון שנקבע.
לאחר הדיון החליט בית הדין כי:
באשר לבקשת האם לעבור להתגורר בקריות סמוך להוריה, נקבע שטובת הילדים להישאר במקום מגוריהם.
על כך האם ערערה לבית הדין הרבני הגדול.

טענות האם לבית הדין הגדול
א. נשללה ממנה חירותה לגור בכל מקום שתחפוץ.
ב. גם אם נניח שניתן לשלול את זכות אחד ההורים לגור בכל מקום שיחפוץ, למה ביכרו את זכות האב על פני זכותה?
ג. במיוחד שלשניהם יש הורים שגרים בצפון, הילדים מגיעים לשם ומכירים את המקום ויכולים להסתגל ולהתאקלם בו היטב.
ד. התסקיר בעייתי: העו"ס יצאו מתוך נקודת הנחה שניתן להגביל את האם בעניין מקום מגוריה לטובת הילדים. אך נקודת הנחה זו מוטעית מבחינה משפטית. עליהם היה לכתוב בתסקיר המלצות לגבי משמורת והסדרי שהות במקרה שהאם עוברת לצפון, האם טובת הילדים להישאר באזור המרכז עם האב או לעבור לצפון עם האם. בית הדין האיזורי היה צריך להנחות את העו"ס ולשאול אותם את השאלה הזאת.

תגובת האב
א. האב אינו יכול לעבור לצפון בגלל עבודתו.
ב. טובת הילדים להישאר באזור המרכז, ולחילופין הוא מוכן לקבל את הילדים למשמורתו.
לאחר העיון בית הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור, שאין לאסור על האם להעתיק את מקום מגוריה. אמנם ההכרעה בדבר משמורת הילדים צריכה להינתן לאחר קבלת תסקיר מאגף הרווחה, על ידי בית הדין הרבני המטפל בתיק, תוך הסדרי שהות מתאימים להורה השני.
בית הדין הרבני מודע לתסקיר שקבע כי טובת הילדים להיות קרובים לשני ההורים, יחד עם זאת, אולם הואיל ולדברי האם היא מרגישה בדידות במקום מגוריה, רחוקה מהוריה, ואין לה תמיכה משפחתית שהיא כה זקוקה לה, ומקום המגורים הוא רחוק ממקום עבודתה, לכן היא רוצה לעבור להתגורר ליד הוריה בצפון, לפיכך לא ניתן לאסור עליה, וזכותה לגור בכל מקום שתרצה, וטובת הילדים אינה יכולה למנוע ממנה לעבור דירה. מה עוד שבסופו של דבר אם האם תחיה חיים של צער יהיו לכך בודאי השלכות לא טובות על הילדים.
נוסף על כך, האם היא אישה עובדת וכדי לטפל בילדים ולגדלם היא זקוקה לעזרה תמידית, לקיחת הילדים לגנים ולבתי ספר, וכן להחזירם ולשהות עמהם עד שהאם חוזרת מעבודתה. ובמיוחד דרוש לאם סידור מי ישהה עם הילדים בעת שיחלו וכדומה.
נבאר דברינו מבחינה עקרונית הלכתית, לפי ההלכה אי אפשר לחייב את האם לחיות חיי צער בגלל הילדים, ויתרה מזאת, לפי ההלכה באופן עקרוני האם יכולה להתנער מאחריות למזונות הילדים והטיפול בהם, ולפיכך קל וחומר שלא ניתן לאסור עליה לעבור דירה בשביל טובת ילדיה. ולאחר שאפשרנו לה לעבור מקום, נושא המשמורת נבחן בהתאם לטובת הילדים.
א. האם אינה מחויבת כלל לטפל ולגדל את ילדיה, כמבואר ברמב"ם:
"ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן."
ב. כבר כתבנו אף במקרה חמור יותר שהאישה התחייבה בהסכם הגירושין לא לעבור דירה לעיר אחרת, ובית הדין קבע שלא ניתן להתחייב על כך:
"לא ניתן למנוע מהאם לצאת מעיר מגוריה היום ולהתגורר במקום שלבה חפץ. זו זכות אלמנטרית שיש לאדם שאין לשלול ממנו. גם הסכם הגירושין שבו נאמר שהאם מתחייבת שלא לעזוב את מקומה, אינו יכול לחייב אותה באופן מוחלט."
השאלה היחידה שהיתה צריכה להיות נידונה היא היכן תהיה המשמורת במקרה שתעבור האם דירה, ושאלה זו היתה צריכה להיות לעיני כותבי התסקיר.
התשובה לשאלה זו היא פשוטה מאוד בנדון דנן: לפי ההלכה קטני קטנים עד גיל שש דינם להיות אצל האם, אלא אם כן יש שיקול ברור לומר אחרת. הלכה זו באה לידי ביטוי בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות. בנדון דידן אכן מדובר בקטני קטנים, ולפי התסקירים לא נראה שיש איזו שהיא מניעה מלמסור את הילדים למשמורת האם. אדרבה הילדים נמצאים בעיקר אצל האם, למרות המשמורת המשותפת. ולכן נראה שבשלב זה מתאים לומר שהאם תהיה המשמורנית של הילדים, וכיון שהיא עוברת לצפון הם יעברו עמה שזה טובתם. וכמו כן יש לנו ספק גדול אם האב יוכל לשמור על הילדים לפי היקף עבודתו.
מצאנו בתשובת הפוסקים שאם האם רוצה לעבור לעיר אחרת אין לה לקחת עמה את בתה, למרות שלפי ההלכה מקומה של הבת לעולם אצל אמה. מכל מקום המעיין שם יראה שטיעוניהם השונים שהביאו באותה תשובה, כגון סכנת הדרכים והיכולת להשגיח על הילד אינם שייכים בזמננו, וכן הניידות הקלה והפשוטה ואמצעי התקשורת שקיימים היום מאפשרים יכולת השגחה על הילדים גם אם הם בעיר אחרת. וכן פסקו פוסקי דורינו:
"אכן נראה, דהני טעמי שעליהם ביסס המהרשד"ם את דינו לא שייכי אלא בעובדה שנשאל עליה שהאם החליטה לחזור מסלוניקי, ששם מקום מגוריה עם בעלה, למולדתה ולמשפחתה עיר בלארסו, שהמרחק ביניהם הוא מהלך ב' או ג' ימים וגם סכנת דרכים כרוכה בנסיעה זו, אשר לפי המצב של אותם הימים הרי מרחק כזה פירושו הפרדת הילדה מאביה לאורך ימים וכו', לא כן במקרה דנן שריחוק מקום זה לא מונע את האב מלבקר את בתו כמה פעמים בשבוע, ולכן מסתבר הדבר שבמרחק כזה אשר שעה או שעתיים מבדילים בין מקום האב למקום האם והבת, לא ישתנה הדין שקבעו חז"ל בת אצל אמה".
וכן כתבו:
כלל הוא מדברי הפוסקים, שלא אמרו הבת אצל האם לעולם והבן עד שש אלא לתועלת הילדים, ולכן הכל תלוי בראות עיני בית הדין בתועלת הבנים."
שני דברים למדנו מדברי הפוסקים הנ"ל: א. שאי אפשר למנוע מהאם להעתיק את מקום מגוריה למקום אחר, למרות שטובת הילדים היא שהיא תגור בקרבת מקום אל אביהם. ב. שאם האם גרה רחוק מהאב, וטובת הילדים להיות עם אמם, כגון בת שהיא עם אמה לעולם, ההלכה קובעת שהיא תהיה עם אמה.
לפיכך נראה שאי אפשר למנוע מהאם לעבור למקום מגורים אחר, ולכאורה במקרה זה המשמורת תינתן בשלב זה לאם בנדון דידן. אלא שכידוע נושא המשמורת יכול להשתנות לאחר שהילדים יגדלו, ונושא זה פתוח תמיד לדיון ובדיקה מחודשת. אולם הכרעה סופית בענין המשמורת תינתן על ידי בית הדין הרבני האזורי ובכפוף להסדרי שהות עם האב.
מקרה כואב וקשה הוא מקרה זה, בו חשים ההורים כי חייהם נתונים על כף המאזניים, עת שאלת הקשר היומיומי עם ילדיהם עומדת כאן על הפרק.
המערערת מבקשת להעתיק את מקום מגוריה לאזור הצפון, שם מרגישה היא כי המעטפת המשפחתית תועיל לה בשיקום חייה לאחר הגירושין ובטיפול בילדיה.
המערער נתמך בתסקיר אגף הרווחה, אשר מחזק את עמדתו שהיות ומשמורת הילדים משותפת היא, ומקום מגוריהם היה במרכז, הוא אינו מסכים לשינוי מקום מגוריה שירחיק אותו מילדיו.
סערת הרגשות של ההורים באה לידי ביטוי הן בהבעת פניהם, והן בדברי באי כוחם.
תשובת הרמב"ן עומדת מול עיניי: "ולעולם צריך לדקדק בכלל בדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום שיש בו תיקון ליתומים שבית דין אביהם, לחזור אחר התיקון." נכונים הדברים גם כאשר מדובר בטובת ילדים שהוריהם חיים עמנו לאורך ימים ושנים, בית הדין חייב להעמיד את טובתם לנגד עיניו ולהכריע על פי טובתם.
וכפי שכתבו הפוסקים: הכל תלוי בראות עיני הבית דין באיזה מקום יש תקנה לוולד יותר.
כלומר טובת הילדים היא הנקודה המשמעותית ביותר, ובית הדין אחראי לכך.
ברור הוא שטובת הילדים היא שיהיו קרובים לאביהם ולאמם כאחד. לילדים מגיע אבא ומגיעה אמא. אבל כאן התלבטותנו היא בשל העובדה שככל הנראה מציאות זו לא תתקיים כאן, שהרי אין בידנו לכבול את רגלי האם. ושאלתנו היא עד כמה ניתן לצמצם את הנזק לילדים.
מן הראוי היה לנסות למצוא מקום מגורים מוסכם באמצע הדרך, בו תתאפשר המשמורת המשותפת לבוא לידי ביטוי נכון יותר, אך אין בידי בית הדין לכבול את רגלי האם. למרות הכאב והצער בדבר, לאחר שהתרשמנו כי המעבר אינו בשל סיבות שליליות חלילה.
לשם קביעת הכרעתנו נבקש מאגף הרווחה לשוב שנית לעסוק בנושא זה ולבחון עם ההורים את השאלה, מה תהיה המלצתם למשמורת הילדים במידה שהאם עוברת לגור באזור הצפון, אצל מי נכון יהיה לקבוע את המשמורת. ועליהם לבדוק גם אם בית הדין היה מכריע כי משמורת הילדים תהיה בידי אחד ההורים, ולהורה השני יקבעו הסדרי שהות, מה יהיו הסדרי הביקורים.
בית הדין הרבני האזורי יבחן היטב את המלצות הרווחה, ויכריע בנושא עם הצדדים.

מסקנה
לאור האמור דין הערעור להתקבל, והאישה רשאית לעבור לגור באזור הצפון, אך רק לאחר קביעת המשמורת והסדרי השהות על ידי בית הדין הרבני האזורי.