חיוב הבעל בכתובה

חיוב הבעל בכתובה
בית הדין הרבני נתניה פסק במקרה להלן כי עילת הגירושין של הבעל לא הוכחה חד משמעית. באשר לתביעת שלום הבית שהגישה האשה כתב בית הדין שקשה להכריע בה.
עם זאת בהתחשב בעובדות הבאות – בין בני הזוג מתקיימות מריבות מרובות, הם גרים באותו בית, אך בקומות ובחדרים נפרדים, חשבונות הבנק המשותפים הופרדו כבר לפני 9 שנים, ונסיון הגישור שנערך ביניהם כשל – קבע בית הדין בפסק דינו שנראה שיש להמליץ לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם. וכפי שנראה להלן:
בית הדין פנה ושאל את הנתבעת האם היא מעוניינת להתגרש. הנתבעת השיבה בחצי פה –
"בשלב זה לא".
מיד לאחר מכן לאחר שבית הדין פנה והציע לה שהיא תקבל את כל מה שהיא רוצה בנושא הרכוש, השיבה הנתבעת –
"שיתן לי מה שאני רוצה ואחר כך גט".
לדרישת באת כוח התובע שדרש גט, השיבה הנתבעת –
"כרגע לא. אין הסכמה לגירושין".
לאחר ההצהרות הללו פנתה הנתבעת ובאת כוחה והשתתפו בערנות רבה בדיון ארוך וממצה בנושא חלוקת הרכוש. בדיון זה פירטו בהרחבה באות כוחם של הצדדים את זכויותיהם, רכושם, שלושת הדירות וערכן. הבעל הציע לאשה הצעות נדיבות, שאותן היא דחתה. בית הדין שוחח עימה בנפרד וניסה לגשר על הפערים. לאחר מכן המשיך הדיון ובו הצהירה הנתבעת שהיא דורשת כינוס נכסים:
"יש לו עסק ומגיע לי 50%, לא מעניין אותי הכסף. . . ".
כלומר עקרון השוויון וקבלת מחצית מזכויות התובע מהשתכרותו כיועץ מס בכיר חשובות לה יותר מהכסף עצמו…
אמנם בית הדין דחה את תביעת שלום הבית והמליץ על גירושין, אולם אין זו דחיה גמורה, אלא כדחיה על דרך הספק, וכפי שנכתב בפסק הדין שקשה להכריע בדבר. משכך, אל לו לבית הדין, בהרכבו הנוכחי, לחרוץ דין ולבטל לחלוטין את הסיכוי האחרון לשלום הבית שעדיין קיים כאן.

נסקור מעט את יחסי הגומלין של בני הזוג בעבר. כאמור, מועד הקרע נקבע לחודש נובמבר 2000, ולא בכדי. הסמוך למועד זה חשדה האשה בבעלה שהוא מנהל קשר רומנטי עם אשה זרה:
"חברה אמרה לי שראתה אותו עם מי-שהיא ב'פארק הקופים' . . . ובאותו זמן מצאתי אצלו בכיס כרטיס זוגי לאותו פארק". . .
לשאלת בית הדין האם יש לה הוכחות מוצקות יותר, היא השיבה שזוהי ההרגשה שלה וכך אומרת לה האינטואיציה שלה.

כפי הנראה שההרגשה האינטואיטיבית הזו השיאה אותה לחשוב שאכן כך הם פני הדברים – בעלה בגד בה בעבר, ובוגד בה בהווה. אוטוסוגסטיה בהתגלמותה – שכנוע עצמי עמוק שמקבע אצלה את הדמיון לעובדה מוגמרת. האינטואיציה הזו קרמה עור וגידים והפכה אצלה לעובדה. היא מיהרה להפריד את חשבון העו"ש המשותף ופתחה לעצמה חשבון עו"ש משלה. חוסר אמון – גם במישור הכלכלי, שהרי לשיטתה בעלה בוגד בה. ומאז, במשך שנים רבות שוררת בין בני הזוג אוירה של עוינות, חשדנות, וניכור הדדי.

הערה נוספת. בית הדין בהרכבו הקודם פקפק בטענות שלום הבית של האשה וקבע שקשה לעמוד על האמת וכלשונו –
"האם מטרת האשה בשלום או במזונות שלמים".
ועם זאת, בהמשך פסק הדין נכתב –
"אין ספק שהאשה מאמינה שיש סיכוי לשלום בית".
והתמיהה בוקעת – לכאורה זהו דבר והיפוכו !

אולם אין בכך כל סתירה, לדידה של האשה. אמנם לא נוכל במסגרת זו לרדת לנבכי נפשה של האשה, אולם ברור הדבר שיחס חיובי ורצון אמיתי לשלום לא היה לה כלפי בעלה. הוא איבד אצלה כל אמון. מצידה הוא הרי בעל בוגד. ברם מאידך, הפחד מפני פירוקו של התא המשפחתי דבר שיש בו להשליך לרעה על ילדיהם החולים ועל הטיפול בהם, והעתיד הכלכלי הקשה שמצפה לה בעטיים של הגירושין, הביאו אותה לדבוק בטענת שלום הבית. הרצון הכן והאמיתי שלה לתקוה מקורו במסירותה לילדיה והם אשר גברו על חוסר האמון שלה בבעלה, ואולי אף בצדק.
אשר על כן קבע בית הדין קמא:
ש"היא מאמינה שיש סיכוי לשלום" –
מאחר ובאותו הזמן פירוק המשפחה והתא המשפחתי לא באו אצלה בחשבון. וזאת, ולמרות שגם אז היחס שלה כלפי בעלה היה יחס של חוסר אמון ניכור וחשדנות, ולפיכך כתב בית הדין בפסיקתו הנ"ל
"יתכן ומטרת האשה במזונות שלמים ולא בשלום".
שלום הבית וניכור בכפיפה אחת: ניכור וחשדנות בבעל מחד, ושלום בית עבור הילדים ו/או המזונות, מאידך. מלחמה ושלום.

מאז שניתן פסק הדין האמור, חלף זמן רב. כיום המצב השתנה לחלוטין. גם האשה חפצה בפירוק שיתוף מוחלט, בכל שלושת הדירות – וגם בבית המגורים המשותף, בו הם גרים כיום.
כפי הנראה תשע שנים של מריבות בלתי פוסקות, הטחת האשמות ועלבונות הדדיות, הפרדת חשבונות העו"ש, לינה בחדרים ובקומות נפרדות, הילדים שבגרו והמצב הבריאותי הנוכחי של בני הזוג – נתנו את אותותיהן. מציאות עגומה שכזו הביאה את האשה ואולי קצת באיחור, לידי הכרה מפוכחת וריאלית: הנישואין הללו קיימים רק על הנייר. הם ריקים מכל תוכן חיובי, אך, מלאים בתוכן שלילי של מרירות, תסכול וסבל. יש לשים להם קץ.
מוצא דבר. טענת שלום הבית של האשה מופרכת לחלוטין, אף היא מעוניינת כיום בגירושין, ומשכך היא מחויבת בקבלת גיטה. יש לראות בבני הזוג כיום כמורדים זה על זה, חובה עליהם להתגרש ואמנם קבע אחד הדיינים כי האשה הפסידה את תוספת כתובתה ומזונותיה.

אך לאמיתו של דבר כבר בתאריך כ"ג בניסן התשס"ז, כתב בית הדין:
"לא הוכחה עילה שיש בה כדי לחייב את האשה בגט".
כך שבפנינו זו עתירה שלישית שבה מבקש הבעל לחייב את האשה בקבלת גיטה.

בית הדין קיים שוב דיונים ודיוני הוכחות.

גם בעתירה האחרונה לא הוכיח הבעל ואף לא הביא כל ראיה שיש בה ממש כדי לחייב את אשתו בקבלת גט. מלבד העובדה שמאז פסה"ד עברו עוד שנתיים ימים.

אריכות זמן כמו בנידון דידן אינו משפיע ואינו יכול לגרום לחייב האשה בקבלת גיטה.

לכן חייב הבעל בכתובתה ובתוספת כתובתה.

ביה"ד מבהיר בזה כי לא נכתב בפוסקים כי בעל החפץ בגירושין ותביעתו לא הוכחה ואף נדחתה, ומנגד האשה דבקה ורוצה בשלום בית, אולם מאחר והבעל עקבי בתביעתו ופתח תביעת גירושין בשנית (למרות שתביעתו הראשונה נדחתה), וממשיך בדרכו וגורם לו ולאשתו סבל לאורך שנים, עד אשר האשה נשברת ושוב אין בה את הכוחות לעמוד על דעתה ומסכימה לחלוקת הרכוש וחפצה בחלוקה שויונית ובקבלת זכויותיה. עדיין אין בכך עילה לחייבה בקבלת גיטה. היעלה על הדעת כי בעל החפץ בגירושין ותביעתו לא הוכחה ואף נדחתה, והאשה מסכימה לגירושין מחוסר ברירה, יקרא כי אשה זו חייבת בגט היתכן להוציאה ללא כתובה ולמנוע ממנה את זכויותיה ההלכתיות ?
כמו כן בדיון נשאלו הבעל והאשה
האם יסכימו לבדיקת פוליגרף האם היו יחסי מין במשך 7 חודשים.
האשה ענתה כן.
וכששאל בית הדין האם הבעל יסכים להיבדק בפוליגרף בענין יחסי אישות בתקופה האחרונה בין בני הזוג.
טענה באת כחו, אנו לא נסכים אני יודעת בבירור ששום דבר לא ישנה גם אם התוצאות יהיו לטובת הבעל גט לא תסכים.

נמצא כי הבעל וב"כ מתנגדים למכונת אמת, אל מול הסכמת האשה המוכנה להיבדק. מלבד טענותיה של האשה על יחסי אישות, אמנם לא באופן רציף. אל מול תחנוניה של האשה במשך שנים שהבעל ישוב לשלום בית.

גם מה שבדיונים האחרונים נראה כי האשה מוכנה לחלוקת הרכוש ומדברת על אפשרות של גט לאחר שיושלם הליך הרכוש. עדיין לא הוכח בעליל אם הבעל ישוב לאשתו אף היום, תסרב האשה. ויתכן וכך נראה לי שתחפוץ לשוב ולשקם את ביתה. ולפיכך אין שייך לומר ששניהם מעוניינים להתגרש והאשה תפסיד כתובתה.

מסקנה שנפסקה על פי דעת רוב הדיינים:
א) על הצדדים להתגרש זה מזו.
ב) הבעל חייב בכתובת אשתו ובתוספת כתובתה.