הן אבנר
 
 
 
 
 
לתיאום פגישת ייעוץ אישית התקשרו
 
073-7764001
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צרו קשר עם אבנר הן – טוען רבני, מגשר ובורר מוסמך
 
 
 
 
 
 
 
השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
 
** לא נשתמש או נעביר את המידע האישי שלך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

האם פוליגרף קביל בדין תורה בימינו

 
האם פוליגרף קביל בדין תורה בימינו
לפנינו מקרה בו הצדדים התגרשו, עובר לגירושין נחתם הסכם גירושין בין הצדדים. באחד מן הסעיפים בהסכם זה נאמר: "האישה מוותרת על כתובתה ותוספת כתובה עם סידור הגט."
אמנם לאחר זמן הגישה האישה תביעה נגד הבעל לתשלום הכתובה.
האישה טענה לבטלותו של סעיף זה. לדבריה הסכמתה לסעיף זה הייתה על בסיס המצב ביניהם כפי שהיה ידוע לה בשעת ההסכם. בדיעבד גילתה האישה כי בעלה העלים ממנה כי עוד בעודם נשואים קיים מערכת יחסים עם אישה אחרת, גויה ילידת פולין, אשר נכנסה להריון ממנו עוד טרם הגירושין ממנה. בעקבות מצב זה, פנתה אותה אישה זרה באותו זמן לשגרירות ישראל בפולין והגישה בקשה לקבל אישור להתחתן עם הנתבע היות והיא בהריון מהנתבע.
לא זו אף זו, לאחר ארבעה חודשים מהגט, אף נולדה לו בת מאישה זרה זו.
כל זה הוסתר והועלם כליל מידיעת האישה.
לדברי האישה, הנתבע הוליך אותה שולל בעת הגירושין, אילו ידעה האישה שבה בעת שהוא מנהל עמה מו"מ לגירושין שהיא כלל לא חפצה בהן, הוא מנהל רומן עם הגויה מפולין, לא הייתה מוותרת בשום אופן על כתובתה.

תגובות הנתבע
הנתבע טוען כי הקרע בין הצדדים נוצר הרבה זמן עוד קודם לכך. לדבריו כחודש לפני תחילת מערכת היחסים עם אותה גויה, ביקש להיכנס לבית והאישה מנעה ממנו להיכנס ונשאר בחוץ.
מעבר לאירוע הנ"ל שהתובעת מנעה ממנו להיכנס הביתה, יש לו תמונות והוכחות שבאותם הזמנים הרלוונטיים האישה התהוללה עם גברים. והאישה בעצמה תבעה את הגירושין.
בא כח הנתבע טוען כי אין לבטל את ויתור האישה משום שהאישה בעצה אחת עם עורך דינה הכינו את ההסכם הגירושין ובו נאמר שהאישה ויתרה על כתובתה וקיבלה קניין.

הדיונים בביה"ד
במהלך הדיונים הוסכם ע"י הצדדים ובאי כוחם, כי פתרונו של תיק זה בנושא חיוב הכתובה, יהיה ע"י בדיקת פוליגרף שיעשו שני הצדדים. תוך שביה"ד מסביר להם היטב את משמעות הדברים ואת הסיכון שכל אחד מהם מקבל עצמו. להלן חלק הפרוטוקול הנוגע לעניין זה:
ביה"ד: מה שחשבנו לעשות כדי שלא תהיה המשכיות וניסינו לגשר, אך כל אחד מבאי כוח הצדדים כל אחד עומד בעמדתו. הצעד הבא ששולחים לפוליגרף יהיה קוטבי או שאתה משלם את כל סכום הכתובה או שהיא.
יחליט הפוליגרף מה שיחליט או על צד שתפסיד את ה־180 אלף או שהיא תרוויח. אם אתם רוצים אתם יכולים לצאת החוצה ולשמוע את ההצעות יכול להיות שתסכימו להתפשר.
את מוכנה שהחיוב של הכתובה או הפטור של הכתובה יהיה על פי הפוליגרף.
האישה: אני מוכנה ללכת לפוליגרף ומבינה את ההשלכות.
ביה"ד: אתה מבין? אם התוצאות יראו שאתה לא דובר אמת אתה תצטרך לשלם את כל הכתובה.
הבעל: הבנתי. רק צריך להבין פוליגרף זה דבר של הסתברות.
ביה"ד: אתה לא חייב להסכים. רק מה שאתה רוצה. זה עניין שלכם לגמרי אתה תחליט אפשר לתת פסיקה בלי פוליגרף. או פשרה.
הבעל: אני מסכים לפוליגרף. אני מוכן גם לפשרה.
האישה: אני מקבלת בקניין ללכת לפוליגרף להיבדק על אותן שאלות שישאל עליהם אם במידה וייצא שאני לא דוברת אמת אז אני מוחלת על כתובתי ומפסידה את כתובתי.
הבעל: אני מקבל בקניין להיבדק באותן שאלות שיוסכם עליהם ואם במידה וייצא שאני לא דובר אמת אני מתחייב לשלם מלוא סכום הכתובה בסף 180,000 ₪.
הצדדים קיבלו בקניין.
ביה"ד קבע את מכון הפוליגרף לביצוע הבדיקה המבוקשת, קבע את השאלות שיישאלו הבעל והאישה, והפנה את הצדדים לביצוע הבדיקה כהסכמתם שקיבלה תוקף של החלטה של ביה"ד.
האישה נבדקה בפוליגרף ויצאה דוברת אמת. הנתבע סרב להיבדק, הודעה על כך נמסרה לביה"ד.
אמנם לאחר זמן, להפתעת ביה"ד, קיבל ביה"ד מכתב מסמך נוסף ממכון הפוליגרף. המסמך שנתקבל מלבד חשיפת העובדות יש בו חומר המצביע על הבעל בפירוש כמי שניסה לחבל בביצוע החלטת ביה"ד תוך כדי מעשה מרמה. כך נכתב במסמך שהועבר ממכון הפוליגרף:
א.‏ מצאנו לנכון לכתוב לכבוד הדיינים שבהרכב, בנוגע להתנהלותו של מר [פלוני].‏
ב. במהלך החודשים האחרונים, יצר הנידון קשר עם מכון הפוליגרף מספר פעמים לתיאום בדיקה, אך לא ‏התייצב לביצועה ופעם אחת אף ביטל הבדיקה דקות ספורות לפני מועד הבדיקה שנקבע.‏
ג.‏ ביום מסוים התקשר אדם שהציג עצמו בפני מנהלת המכון, בשם "אבי" וביקש ‏לעבור בדיקת פוליגרף בנושא אישי.‏
ד.‏ "אבי" סירב לפרט את נושא הבדיקה רק מסר כי מדובר בנושא אישי.‏
ה.‏ הנ"ל נכנס לבדיקה וביקש ‏להישאל את שתי השאלות הבאות:‏
1. "האם קיימת יחסי מין עם [פלונית] במהלך חופשתכם ביערות הכרמל?"‏ ‎‎‏2. "האם [פלונית] מנעה את כניסתך לביתכם לאחר שחזרת מפגישה עם חבר?" ‏
ו.‏ באותה בדיקה ביקש הבודק את תעודת הזהות וזה הציג ת"ז על שם [פלוני], הנדון.
‏הבודק שלא הכיר את המקרה של בית הדין ביצע את הבדיקה כפי שביקש "אבי" [פלוני].‏
ז.‏ בסיום הבדיקה, ביקש הנ"ל מהבודק, למחוק את סרטי ההקלטה של הבדיקה בטענה כי הוא עובד ‏מדינה חסוי.‏
ח.‏ הנבדק ביקש שהתוצאות יועברו לידיו בלבד, מאחר ומדובר ‏כאמור בבדיקה פרטית והוא יעביר את תוצאות הבדיקה לעורך דינו.‏
ט.‏ הבודק, משסיים את הבדיקה, העביר את החומר למזכירות לצורך כתיבת הדו"ח, לצורך ‏בקרת איכות על הבדיקה ע"י בודק נוסף.
או אז נחשפה התרמית של הנדון, כי הוא מסתיר את העובדה, כי נשלח על ידי בית הדין הרבני, לבדיקה ‏מחייבת על פי שאלות שנקבעו על ידי הרכב בית הדין.‏
י.‏ הנדון הטעה באופן מכוון את הבודק גם באשר לניסוח השאלות וגם בקשר למהות הבדיקה.‏ וביקש בניגוד להנחיות בית הדין ברמייה לקבל את התוצאות אליו בלבד.‏
עוד יש לומר כי גם בבדיקה שעבר נמצא דובר שקר בשאלות הרלוונטיות שהוא בעצמו ביקש להישאל.‏
הפרטים העיקריים העולים הם:
1. הבעל ניסה בכל דרך אפשרית שלא לקיים את אשר קיבל עליו בקניין בפני ביה"ד ושבעקבותיו נקבע כהחלטה מחייב.
2. הבעל ניסה להטעות תוך התחזות לזהות אחרת ושימוש בשם בדוי את מכון הפוליגרף.
3. הבעל גם "חיבר" לעצמו שאלות כפי רצונו, "קבע" את כללי הבדיקה ואת הכתובת למסירת התוצאות.
4. מעבר ועל אף כל מעשי התרמית, הבעל נמצא דובר שקר בבדיקה שנעשתה לו על השאלות הנוחות שהוא עצמו חיבר.
5. הבעל סירב גם לאחר שנתגלה מעשה התרמית, לשוב ולהיבדק במכון הפוליגרף.
בעקבות הדברים החמורים הנ"ל שנתגלו בית הדין הרבני ניגש לכתיבת פסה"ד כאשר המידע החדש שהובא לידיעתו מכוון גם את הפסיקה ההלכתית במקרה זה.

פסיקת בית הדין
מדובר כאמור בבני זוג שהתגרשו ותביעת האישה לכתובה נותרה לדיון. הצדדים נחלקו ביניהם באשר לעובדות. המחלוקת נסוב אודות השאלה האם בשעת ההסכם שעשה עם אשתו, הבעל כבר ניהל מערכת אהבים ענפה עם אשה אחרת. ברור היה לשני הצדדים כולל הבעל כי הוויתור על הכתובה תלוי בשאלת קיומה או אי־קיומה של עובדה זו. הצדדים הגיעו להסכמה כי שאלת העובדות ובעקבותיה שאלת תשלום או אי־תשלום חוב הכתובה תגיע לפתרונה באמצעות בדיקת פוליגרף. הצדדים קיבלו עליהם בקניין המועיל הן לחיוב והן למחילה וויתור כל אחד מצדו את הסכמתם הנ"ל. הדבר פורט במפורש בדיון ובא לביטוי מלא בפרוטוקול הדיון.
מה כוללים ההסכמה והקניין על ההסכמה?
כאשר מחליטים צדדים לסכסוך כי בעקבות חילוקי הדעות ביניהם תוכרע התביעה במסלול מסוים ולעניינינו בבדיקת פוליגרף, למעשה ישנם בפנינו הסכמה וקבלה לשני דברים:
1. שעניין הסכסוך הכספי שביניהם ייפתר בדרך אחת ויחידה ולא בשום דרך אחרת. ובמקרה שלפנינו הדרך שנבחרה היא בדיקת הפוליגרף.
2. שמי שיימצא שקרן יפסיד, ומי שיימצא דובר אמת יזכה.
מעתה, לאחר שנעשה קניין על הדרך המוסכמת אין כל אפשרות לסגת ממנה. למעשה אין כאן דרך של "שב ואל תעשה", ולענייננו אין כל דרך שיאמר מי מהצדדים אני חוזר בי ואיני רוצה ללכת לפוליגרף. בפועל הוא יוכל לעשות כן, שהרי פיזית אי אפשר למשכו בכוח. אך עליו לדעת כי בכך הוא מאבד במו ידיו את האפשרות להוכיח את צדקת טענותיו. במקרה שלפנינו מוטל על הבעל חוב כתובה. הבעל הסכים וקיבל בקניין כי עניין החוב ייפתר רק בדרך של בדיקת פוליגרף. ברגע שהחליט שלא לבצע קבלה זו הרי בכך שמט מידיו את האפשרות להוכיח את טענתו לאי־תשלום חוב הכתובה, ויהיה עליו לשלם את הכתובה.
על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שלא ביצע הבעל את המוטל עליו אלא ניסה בדרך שקרית להוציא בדיקת פוליגרף "כבקשתך". אך למצער, "השקר אין לו רגליים", ונמצא דובר שקר.
ואם כן, ללא שנקבל את בדיקת הפוליגרף, הרי בכך שעשה קניין התחייב למעשה כי ללא בדיקה הרי הוא מחויב בכתובה.
ואם נקבל את בדיקת הפוליגרף שהוא עצמו יזם ועשה, הרי שם נתברר ששיקר, ושוב על פי התחייבותו עליו לשלם את הכתובה.
נוסיף לכך את השקר ששיקר לביה"ד בכך שאמר שאינו רוצה ללכת לפוליגרף, כאשר הוא עצמו ידע שהלך ונמצא דובר שקר.
סוף דבר, על פי קבלת הבעל עצמו שנעשתה על פי כל כללי ההלכה והקניין, יש לחייב את הבעל לשלם את מלוא סכום הכתובה בסך של 180,000 ₪ לידי האישה.
אלא שאין בכך די. בדיעבד עולה כי הבעל, כפי שהתברר, עסק במעשי רמייה עוד בעת עריכת ההסכם והמשיכו באולם הדיונים של ביה"ד. הבעל מעולם לא חשב לקיים את פסק הדין והתכוון לשטות הן בביה"ד והן באשה. הוא התכוון מלכתחילה שרק האישה תלך לפוליגרף ואילו הוא יעשה דין לעצמו, בשיטת "מצליח". זהו מקרה קלאסי של תביעת סרק וגרירה להליכי משפט שלא לצורך, כאשר מראש צד זה אינו מתכוון לקיים את החלטת ביה"ד ככל שלא תתאים לו. אין ספק כי יש לחייב את הבעל בהוצאות. אין לאפשר להעלות דיוני סרק ותוך כדי שימוש בשקר ומעשי מרמה, לגרור את הצד השני להוצאות וכן את ביה"ד, כאשר אותו צד הגורר אינו מתכוון כלל לקיים את המוטל עליו על פי דין.
לכן על פי כל האמור נפסק:
א. מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את מלוא סכום הכתובה בסך 180,000 ₪.
ב. בנוסף, מחייבים את הנתבע בהוצאות משפט כנגד קבלות שתציג התובעת.
אלא שמכל מקום בערעור שהגיש הבעל לביה"ד הרבני הגדול פסקו כך:
נראה שביה"ד הרבני יצא מתוך נקודת הנחה שיש כאן אומדנא ברורה שאם האישה הייתה יודעת לפני חתימת ההסכם שהבעל בגד בה ברור ללא ספק שאז לא הייתה מוחלת על כתובתה, ולא נראה כך. שגם לו יצויר כדברי האשה שהמערער סובב אותה בכחש בהעלימו מידע אודות בגידתו עם המאהבת הזרה, אין בכך אומדנא ודאית שלא הייתה מוחלת על כתובתה וניתן לומר בדרך האיפכא מסתברא שאדרבא הייתה מוחלת כתובתה על מנת להיפטר מבעל בוגד ומה גם שלא הוכחה עובדה זו.
ולכאורה יש כאן לא יותר מספק מחילה ובספק מחילה לא גובה כתובתה מהבעל שהוא מוחזק.
כמו כן יוזמת ביה"ד להציע בדיקת פוליגרף בשאלות שלא קשורות לחיוב הכתובה לא נראית בשים לב לפח ולמכשול העלול לצאת מכך לאחד הצדדים בעוד שהיה ניתן לפסוק במישרין בנוגע לתוקף מחילת הכתובה שבהסכם גרושין ולא לתלות את מחילת הכתובה שבהסכם, בתוצאות פוליגרף הלוטות בערפל, בפרט כשהמדובר בשאלות שלא קשורות לחיוב הכתובה.
כמו כן לא נראים דברי ביה"ד הקובע מסמרות, שלא ניתן לחזור מקניין להיבדק לפוליגרף אע"פ שלא נערכה הבדיקה בעוד שנראה שקניין זה נחשב קניין דברים כשהמדובר בחזרה לפני עריכת הבדיקה. וכן גם כשנערכה הבדיקה לא ניתן לפסוח ולדלג על כמה תהיות ועיקולי ופשורי במהימנות הבדיקה מצד קניין אסמכתא וקניין בטעות, שלו ידע טיב מהימנות הפוליגרף לא היה מתחייב, וכן לו ידע שביה"ד לא היה צריך להציע זאת לאור המחילה הברורה לא היה מתחייב. ובפרט כשהקניין נערך שלא בנוכחות בא כחו, ולא הוזמן החוקר לחקירה בפרט שהצדק היה צריך להיראות נוכח טענת המערער שלמכון היה מלא כעסים על המערער, וזאת מבלי להמעיט בהתחזות השווא של הבעל.

מסקנה
יחד עם האמור בשים לב שהמדובר בבעל שבגד באשת נעוריו יש לחייב המערער בסך 36,000 ש"ח כולל הוצאות בגין התנהלות הבעל בהתחזות שווא והתמשכות ההתדיינות כתוצאה מכך, וזאת כפשרה הקרובה לדין.
 
הפרטים העיקריים העולים הם:
  1. הבעל ניסה בכל דרך אפשרית שלא לקיים את אשר קיבל עליו בקניין בפני בית הדין ושבעקבותיו נקבע כהחלטה מחייב.
  2. הבעל ניסה להטעות תוך התחזות לזהות אחרת ושימוש בשם בדוי את מכון הפוליגרף.
  3. הבעל גם "חיבר" לעצמו שאלות כפי רצונו, "קבע" את כללי הבדיקה ואת הכתובת למסירת התוצאות.
  4. מעבר ועל אף כל מעשי התרמית, הבעל נמצא דובר שקר בבדיקה שנעשתה לו על השאלות הנוחות שהוא עצמו חיבר.
  5. הבעל סירב גם לאחר שנתגלה מעשה התרמית, לשוב ולהיבדק במכון הפוליגרף.

בעקבות הדברים החמורים הנ"ל שנתגלו, בית הדין ניגש לכתיבת פסק הדין, כאשר המידע החדש שהובא לידיעתו מכוון גם את הפסיקה ההלכתית במקרה זה.

פסיקת בית הדין
מדובר כאמור בבני זוג שהתגרשו ותביעת האישה לכתובה נותרה לדיון. הצדדים נחלקו ביניהם באשר לעובדות. המחלוקת נסוב אודות השאלה האם בשעת ההסכם שעשה עם אשתו, הבעל כבר ניהל מערכת אהבים ענפה עם אישה אחרת. ברור היה לשני הצדדים כולל הבעל כי הוויתור על הכתובה תלוי בשאלת קיומה או אי קיומה של עובדה זו. הצדדים הגיעו להסכמה כי שאלת העובדות ובעקבותיה שאלת תשלום או אי תשלום חוב הכתובה תגיע לפתרונה באמצעות בדיקת פוליגרף. הצדדים קיבלו עליהם בקניין המועיל הן לחיוב והן למחילה וויתור כל אחד מצידו את הסכמתם הנ"ל. הדבר פורט במפורש בדיון ובא לביטוי מלא בפרוטוקול הדיון.

מה כוללים ההסכמה והקניין על ההסכמה?

כאשר מחליטים צדדים לסכסוך, כי בעקבות חילוקי הדעות ביניהם תוכרע התביעה במסלול מסוים ולעניינינו בבדיקת פוליגרף, למעשה ישנם בפנינו הסכמה וקבלה לשני דברים:

  1. שעניין הסכסוך הכספי שביניהם ייפתר בדרך אחת ויחידה ולא בשום דרך אחרת. ובמקרה שלפנינו הדרך שנבחרה היא בדיקת הפוליגרף.
  2. שמי שיימצא שקרן יפסיד, ומי שיימצא דובר אמת יזכה.

נשווה זאת לשני בעלי דין המחולקים ביניהם על עניין כספי, וקיבלו עליהם להכריעו בבוררות אצל פלוני. הרי ברור הדבר שקיימות כאן שתי הסכמות. ראשית שעניין הסכסוך מסור מעתה להכרעה במסלול אחד בלבד ואין זולתו, דהיינו להכרעה בבוררות. ושנית, שמה שיכריע הבורר מחייב את שני הצדדים, אם לחייב את התובע לשלם אם לפטור אותו.

מעתה, לאחר שנעשה קניין על הדרך המוסכמת אין כל אפשרות לסגת ממנה. למעשה אין כאן דרך של "שב ואל תעשה", ולענייננו אין כל דרך שיאמר מי מהצדדים אני חוזר בי ואיני רוצה ללכת לפוליגרף. בפועל הוא יוכל לעשות כן, שהרי פיזית אי אפשר למשכו בכוח. אך עליו לדעת כי בכך הוא מאבד במו ידיו את האפשרות להוכיח את צדקת טענותיו. במקרה שלפנינו מוטל על הבעל חוב כתובה. הבעל הסכים וקיבל בקניין כי עניין החוב ייפתר רק בדרך של בדיקת פוליגרף. ברגע שהחליט שלא לבצע קבלה זו, הרי בכך שמט מידיו את האפשרות להוכיח את טענתו לאי תשלום חוב הכתובה, ויהיה עליו לשלם את הכתובה.

על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שלא ביצע הבעל את המוטל עליו, אלא ניסה בדרך שקרית להוציא בדיקת פוליגרף "כבקשתך". אך למצער, "השקר אין לו רגליים", ונמצא דובר שקר.

וא"כ ממה נפשך הבעל חייב במקרה זה. אם ללא בדיקת הפוליגרף, הרי בכך שעשה קניין התחייב למעשה כי ללא בדיקה הרי הוא מחויב בכתובה. שהרי קיבל עליו דרך זו בלבד לבירור. ואם נקבל את בדיקת הפוליגרף שהוא עצמו יזם ועשה, הרי שם התברר ששיקר, ושוב על-פי התחייבותו עליו לשלם את הכתובה.

נוסיף לכך את השקר ששיקר לבית הדין, בכך שאמר שאינו רוצה ללכת לפוליגרף, כאשר הוא עצמו ידע שהלך ונמצא דובר שקר.
סוף דבר, על-פי קבלת הבעל עצמו שנעשתה על-פי כל כללי ההלכה והקניין, יש לחייב את הבעל לשלם את מלוא סכום הכתובה בסך של 180,000 ₪ לידי האישה.

אלא שאין בכך די. בדיעבד עולה כי הבעל, כפי שהתברר, עסק במעשי רמייה עוד בעת עריכת ההסכם והמשיכו באולם הדיונים של בית הדין. הבעל מעולם לא חשב לקיים את פסק הדין והתכוון לשטות הן בבית הדין והן באישה. הוא התכוון מלכתחילה שרק האישה תלך לפוליגרף, ואילו הוא יעשה דין לעצמו בשיטת "מצליח". זהו מקרה קלאסי של תביעת סרק וגרירה להליכי משפט שלא לצורך, כאשר מראש צד זה אינו מתכוון לקיים את החלטת בית הדין ככל שלא תתאים לו. אין ספק כי יש לחייב את הבעל בהוצאות. אין לאפשר להעלות דיוני סרק, ותוך כדי שימוש בשקר ומעשי מרמה, לגרור את הצד השני להוצאות וכן את בית הדין, כאשר אותו צד הגורר אינו מתכוון כלל לקיים את המוטל עליו על-פי דין.

לכן על-פי כל האמור נפסק:
  • מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את מלוא סכום הכתובה בסך 180,000 ₪.
  • בנוסף, מחייבים את הנתבע בהוצאות משפט כנגד קבלות שתציג התובעת.
 
אלא שמכל מקום, בערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול פסקו כך:
נראה שבית הדין הרבני יצא מתוך נקודת הנחה שיש כאן אומדנא ברורה, שאם האישה הייתה יודעת לפני חתימת ההסכם שהבעל בגד בה ברור ללא ספק, שאז לא הייתה מוחלת על כתובתה, ולא נראה כך. שגם לו יצויר כדברי האישה שהמערער סובב אותה בכחשף בהעלימו מידע אודות בגידתו עם המאהבת הזרה, אין בכך אומדנא ודאית שלא הייתה מוחלת על כתובתה. ניתן לומר בדרך האיפכא מסתברא, שאדרבא הייתה מוחלת כתובתה על מנת להיפטר מבעל בוגד, ומה גם שלא הוכחה עובדה זו.

ולכאורה יש כאן לא יותר מספק מחילה, ובספק מחילה לא גובה כתובתה מהבעל שהוא מוחזק.

וסמכו דבריהם על דברי הגר"ע יוסף ואלו עיקר דבריו בעניין כגון זה:
...וליכא הכא מחילה ודאית, מכל מקום יש לומר דבכגון זה נמי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה.

וכן מצינו גבי שכיב מרע (אדם הנמצא על ערש דווי) שכתב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה (שכיון שעשאה שותף בין הבנים מחלה כתובתה) ובעי רבא, בבריא היאך, מי אמרינן דדוקא בשכיב מרע דידעה דלית ליה וקא מחלה, אבל בבריא סברה הדר קני, או דילמא השתא מיהת לית ליה, תיקו.

והרמב"ם והרא"ש פסקו שאיבדה כתובתה, וכן נראה מדברי הרי"ף וכן פירש בשולחן ערוך (אה"ע סימן ק"ו) ומוכח שבספק במחילה לא מפקינן ממונא... ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי... ואף על גב שיש אומרים דמאחר דמשום טענת מחילה אתינן עלה, והיורשים אינם יודעים שמחלה בודאי, דהא מספקא ליה להש"ס בהא, הוה ליה כדין הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב, מאחר דברי ושמא ברי עדיף בכהאי גוונא הוא מכיון שהוא מודה שחייב לה כתובה מקודם אלא שמסתפק במחילתה ולכן חייב. ומכל מקום לא דמי לאיני יודע אם פרעתיך, מאחר דהתם הוה ליה למידע משאין כן הכא. ועוד יש לומר כמו שכתבו הפוסקים דלית ליה לשטרא דכתובה שעת הכושר כלל, שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ומשום הכי הוה ליה בעל השטר מוציא מן המוחזק. ואם כן המוציא מחברו עליו הראיה. עד כאן עיקר דברי הגר"ע יוסף.

כמו כן, יוזמת בית הדין להציע בדיקת פוליגרף בשאלות שלא קשורות לחיוב הכתובה, לא נראית בשים לב לפח ולמכשול העלול לצאת מכך לאחד הצדדים – בעוד שהיה ניתן לפסוק במישרין בנוגע לתוקף מחילת הכתובה שבהסכם גירושין ולא לתלות את מחילת הכתובה שבהסכם, בתוצאות פוליגרף הלוטות בערפל, בפרט כשהמדובר בשאלות שלא קשורות לחיוב הכתובה.

כמו כן לא נראים דברי בית הדין הקובע מסמרות, שלא ניתן לחזור מקניין להיבדק לפוליגרף אעל-פי שלא נערכה הבדיקה בעוד שנראה שקניין זה נחשב קניין דברים כשהמדובר בחזרה לפני עריכת הבדיקה. וכן גם כשנערכה הבדיקה לא ניתן לפסוח ולדלג על כמה תהיות ועיקולי ופשורי במהימנות הבדיקה מצד קניין אסמכתא וקניין בטעות, שלו ידע טיב מהימנות הפוליגרף לא היה מתחייב, וכן לו ידע שבית הדין לא היה צריך להציע זאת לאור המחילה הברורה לא היה מתחייב. ובפרט כשהקניין נערך שלא בנוכחות בא כוחו, ולא הוזמן החוקר לחקירה בפרט שהצדק היה צריך להיראות נוכח טענת המערער שלמכון היה מלא כעסים על המערער, וזאת מבלי להמעיט בהתחזות השווא של הבעל.

יחד עם האמור בשים לב שהמדובר בבעל שבגד באשת נעוריו, יש לחייב המערער בסך 36,000 ₪ כולל הוצאות בגין התנהלות הבעל בהתחזות שווא והתמשכות ההתדיינות כתוצאה מכך, וזאת כפשרה הקרובה לדין.

 
צרו קשר למידע נוסף ולתיאום פגישת ייעוץ. אבנר הן – טוען רבני, מגשר ובורר מוסמך: 073-7764001.