הן אבנר
 
 
 
 
 
לתיאום פגישת ייעוץ אישית התקשרו
 
073-7764001
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צרו קשר עם אבנר הן – טוען רבני, מגשר ובורר מוסמך
 
 
 
 
 
 
 
השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
 
** לא נשתמש או נעביר את המידע האישי שלך
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

האם הכתובה וחוק יחסי ממון סותרים

 
האם כתובה וחוק יחסי ממון סותרים
בית הדין תל אביב יפו דן בשאלה זו, ובהקדמה.
לפני כל זוג הנפרד בגירושין בצד ההיפרדות של בני הזוג זה מזו עליהם להסדיר שאלות נוספות הכרוכות במהלך ההיפרדות. ביניהן, ולפעמים הן העיקריות, הן שאלות הקשורות להסדרת כל ענייני הממון. שני עניינים עיקריים בענין זה עומדים לפתחם של בני הזוג: שאלת הרכוש ושאלת תשלום הכתובה. הבדל מהותי קיים מהבחינה המשפטית בין שתי הסוגיות אלו. בעוד שאלת חלוקת הרכוש וכל הזכויות והחובות של בני הזוג נחשבת כשאלה ממונית גרידא, הרי ששאלת תשלום הכתובה היא שאלה בענייני נישואין וגירושין. ההשלכה לכך היא ברורה. בעוד ענייני הממון הכלליים ניתנים לדיון הן לפני ביה"ד הרבני (תוך כריכה בלבד) והן לפני ביהמ"ש לענייני משפחה (לו נתונה הסמכות החוקית הרגילה), הרי שבשאלת הכתובה בהיותה מוגדרת כ"ענייני נישואין וגירושין" הרי הסמכות הייחודית לדון בענין זה היא לפני ביה"ד הרבני בלבד.

אין זה סוד, כי חלוקת הרכוש על פי חוק יחסי ממון "אינה תואמת" – וזאת בלשון המעטה – את חלוקת הרכוש כפי שהייתה צריכה להתבצע על פי הלכה. ההבדל העיקרי והמהותי בין קביעת ההלכה לקביעת החוק הוא בכך שעל פי החוק כל הנכסים והזכויות לרבות נכסים הרשומים על שם הבעל בלבד ולרבות זכויות שנצברו כתוצאה מעבודתו או עסקיו של הבעל במשך שנות הנישואין, מתחלקים בשווה בין שני בני הזוג, ולמעשה האשה מקבלת בהם 50%. ברור שעל פי דין תורה המקורי אין הדבר כן, וכל נכסים אלו היו נשארים ברשות הבעל.

כך למעשה בכל חלוקת רכוש המתבצעת בהתאם חוק יחסי ממון, זולת באחת משתי אפשרויות אלו: אם הסכימו שני הצדדים לדון לפני ביהמ"ש לענייני משפחה, שבזה בעצם בואם אליו בהסכמה קיבלו עליהם את כללי המשפט של אותה ערכאה, או לחילופין בהצהרה (ובקנין) לפני ביה"ד הרבני, כי רצונם שביה"ד ידון בעניינם על פי חוק יחסי ממון. אולם בכל מקרה בו נגרר "הצד המפסיד" ממצב זה – ובדרך כלל זה הבעל – ללא יכולת התנגדות לסמכות ביהמ"ש, הרי שהמצב הוא על פי השקפת ההלכה, שחלק מממון וזכויות הבעל נמצא בידי האשה שלא כדין.

מצב זה הביא לגישה המקובלת בבתי הדין הרבניים לפיה אין "כפל מבצעים". דהיינו, אין מקום שביה"ד יתן לאשה את הכתובה לאחר שהיא גבתה מהבעל באמצעות ביהמ"ש וחוק יחסי ממון כספים ורכוש שאינם מגיעים לה על פי דין תורה. לפיכך, על בסיס זה נוצרה הגישה המקובלת בבתי הדין הרבניים, שבמקרים אלו לא יפסוק ביה"ד לשלם לאשה את כתובתה.

אך נראה שאין הדברים נכונים לכל מצב, כפי שנרחיב להלן.

יחסי הגומלין בין חוק יחסי ממון ובין חוב הכתובה
השאלה העומדת היא, כיצד מתייחס החוק לחוב הכתובה – האם חוב הכתובה "מגולם" ב"הטבה" זו שנתן החוק לאשה בהעניקו לה מחצית מכל רכוש וזכויות הבעל, ובעצם "מבטל" את זכותה לקבל כתובה, או שמא "אין מלכות נוגעת בחברתה" דהיינו חוק יחסי ממון עוסק במתחם השייך אליו דהיינו הרכוש בלבד, ואינו מתערב כלל בעניין הכתובה בהיותה "עניין שבנישואין וגירושין" ובעצם משאיר זאת לסמכות ביה"ד הרבני בלבד. התשובה לכך ניתנה ע"י החוק עצמו שהיה ער לכך.

סעיף 17 לחוק יחסי ממון, קובע:
"אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט- 1959, או מזכויות האשה לפי כתובתה."
לדעתי, הפרשנות של סעיף זה פשוטה בתכלית. אם לאשה מגיע סכום כתובה על פי ההלכה ודבר זה צריך להיקבע בבית הדין הרבני. הרי שזכויותיה לקבל את הכתובה אינן נגרעות ואינן "מגולמות" תחת קורת הגג של חוק זה, קרי חוק יחסי ממון. הפירוש המעשי הוא, שהחוק מכיר בעובדה כי זכותה של האשה לקבל מחצית מהזכויות אינה "על חשבון" מחיקת חוב הכתובה. בפועל על פי החוק, תקבל האשה מחצית הרכוש על בסיס חוק יחסי ממון ובנוסף תקבל תשלום מהבעל כנגד שטר הכתובה.

למרות שהדברים הנ"ל בהסבר החוק נראים פשוטים, נדרשתי להיזקק לכך, משום שראיתי שנכתבה בעניין זה פרשנות אחרת, פרשנות שאינה יכולה להתיישב לא עם לשון החוק ולא עם הפן המשפטי שבחוק ומשום כך היא שגויה ואינה מקובלת. ובמה דברים אמורים.

כתב אחד מהפוסקים כי לדעתו, אין כוונת החוק לאפשר לאשה לזכות בשני הדברים גם יחד. על פי פרשנותו, כוונת החוק היא למקרה שבו סכום הכתובה הוא גבוה מסך כל מחצית הרכוש והזכויות המגיעות לאשה על פי חוק יחסי ממון. כדי שלא נאמר שבמקרה כזה האשה תקבל רק מחצית מהנכסים ובכך למעשה תקבל פחות מהסך הרשום בכתובה, למקרה זה בא החוק לומר שאז זכאית האשה לסכום הכתובה הגבוה למרות שבכך תגיע האשה למצב שיישארו בידיה יותר ממחצית הרכוש ובעצם הבעל ישלם מחלקו את יתרה זו ותיוותר בחלקו פחות ממחצית הרכוש.

אין ספק כי פרשנות זו רחוקה מהדעת. שהרי בוודאי לא מוטל עלינו להעמיד את החוק בסיטואציה ובפרשנות שאינה כתובה , בוודאי לא כל עוד החוק כפי שהוא נקרא ברור ומובן כפי שהוא.

אך יתירה מכך, מסקנתו היתה תוך השוואה ויצירת היקש בין הנאמר בחוק יחסי ממון לנאמר בחוק הירושה. אך המתבונן בשני החוקים יראה אל נכון כי דווקא מקור זה לא זו בלבד שהוא בגדר "מקור אכזב" אלא שאדרבה, ממקום שבאת ללמוד נמצאת דווקא נסתר.

הבה נשים את לשון שני החוקים לפנינו זה בצד זה ונציב שאלה פשוטה, האם הם דומים או שמא הם שונים זה מזה? התשובה לכך היא חד משמעית – לשון החוקים שונה לחלוטין כל חוק מרעהו. בחוק יחסי ממון נאמרה רק ה"שלילה", דהיינו מה לא בא החוק למעט או לסייג, והמחוקק ידע גם ידע להגדיר זאת היטב. הוא קבע כי: "אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959, או מזכויות האשה לפי כתובתה". כלומר תפקידו של סעיף 17 הוא אך לומר שעל שטח מסוים לא בא החוק לומר כלום ולא לגרוע ממנו. ומה קורה במצב זה? המצב נשאר בדיוק כפי שהיה לולא נחקק חוק יחסי ממון. כלומר, המחוקק קבע כי ביחס לזכויות הכתובה יש להמשיך לנהוג כפי שהיה קודם חקיקת החוק. א"כ הפועל היוצא מכך הוא ברור לחלוטין. הרי ידוע היטב מה תוקפה של הכתובה גם על פי החוק. החוק קובע בצורה ברורה הכתובה היא "עניין של נישואין וגירושין" ומקומה במגרשו הבלעדי של ביה"ד הרבני ועל פי הדין הדתי בלבד.

לעומת זאת, כשרצה המחוקק לומר כי החוק שהוא מחוקק לא בא להוסיף אלא בא להכפיף את הכתובה לתוך החוק אותו מתכוון המחוקק לחוקק, דהיינו למנוע מצב בו תקבל הזוכה על פי החוק החדש (ירושה) גם את הכתובה בנוסף וללא קשר לחלקה על פי חוק הירושה, לא חסך המחוקק במילים וירד לרזולוציה הדרושה כדי להבהיר זאת כי אם תרצה האשה להפעיל את זכותה לכתובה יהיה זה בפירוש "על חשבון" חלקה שלה. הדבר נעשה בלשון ברורה כדי שלא יהא מקום לטעות והיא לשון אחרת בתכלית מהאמור בחוק יחסי ממון. וכה נאמר בחוק: "המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון".

והרי פשוט יותר היה למחוקק להשתמש באותה לשון ממש גם בחוק יחסי ממון ולנסחו באותה לשון: "המגיע לאשה על פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקה על פי חוק זה (יחסי ממון).

יתירה מכך, חוק יחסי ממון כרך בנשימה אחת שני נושאים של זכויות שאותן לא בא חוק יחסי ממון לגרוע. זכויות לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), וזכויות האשה לפי כתובתה. ואם לגבי התיקון לחוק דיני משפחה פירושו של הסעיף לומר כי אין כלל בכוחו של חוק יחסי ממון לגרוע מזכויות המגיעות על פיו, הוא הדין והוא ההסבר ביחס לזכויות האשה על פי כתובתה.
כוונת המחוקק הייתה פשוטה וברורה. אין חוק יחסי ממון כולל בתוכו את חוב הכתובה. הדיון על חוב הכתובה הוא במסגרת אחרת קרי – ביה"ד הרבני ובמסגרת דיני גירושין. לפיכך, ככל שמגיע לאשה כתובה אין חוב הכתובה בכלל חלקה ולא על חשבון חלקה המגיע לה מכוח חוק יחסי ממון אלא הדיון על חוב הכתובה הינו עצמאי בנוסף ובנפרד מהדיון ברכוש במסגרת חוק יחסי ממון.

ועד יש לומר כי שני החוקים, חוק יחסי ממון וחוק הירושה, שונים זה מזה בעצם מהותם.

חוק הירושה הינו חוק ככל החוקים האחרים. בסיסו הוא כוונת המחוקק לקבוע בחוק המדינה את סדר הנחלות וחלוקת נכסי עזבונו של אדם ליורשיו וביניהם. סדרי הקדימה וכן חלקו בירושה של כל יורש נקבעו בחוק ואינם תלויים ברצון של זה או אחר. החוק הוא זה שמקנה את נכסי המת לאותם הזוכים שהחוק קבע אותם כיורשי המנוח.

לעומתו חוק יחסי ממון הינו בעצם "הסכם" עליו הסכימו בני הזוג בעת נישואיהם.
לכך קיימות שתי דרכים. האחת, כאשר בני הזוג ערכו ביניהם הסכם ממון טרום נישואיהם. השניה, בהיעדר הסכם נחשבים בני הזוג כמי שעשו הסכם וקבעו להשתית את מערכת יחסי הממון שביניהם על בסיס איזון המשאבים.

אמור מעתה, כל בני זוג שנישאו אנו רואים אותם כמי שערכו ביניהם שני הסכמים:
1. הסכם בנושא של כלל יחסי הממון שביניהם הנוגע לכלל ענייני הממון ואותו השתיתו על איזון משאבים ביניהם.
2. הסכם נוסף שבו יש התחייבות כספית רק של צד אחד כלפי משנהו. דהיינו "הסכם הכתובה".

האם נאמר כי האחד מבטל את השני ו"בולע" אותו? ההיגיון הפשוט אומר כי שני הסכמים שנעשו בין שני צדדים חיים זה לצד זה ושניהם תקפים. אלא אם כן קבעו שני הצדדים במפורש כי הנאמר בהסכם אחד כולל או גובר או מבטל את הנאמר בהסכם השני. ללא התייחסות כזו ברור הוא שהתחייבות אחת אין בה לבטל התחייבות אחרת.

הבדל זה מקבל את ביטויו בין השאר בהתייחסות לשאלת חוב הכתובה.

בעוד חוק הירושה עוסק ברכוש וזכויות שהחוק "נותן" לאותם זוכים שהחוק קובע. ממילא הוא גם קובע שאותה "נתינה" תהיה קבועה ולא יהיה מצב שאותו זוכה יקבל בפועל כתוצאה מכך עוד רכוש מנכסי העיזבון. או אז אומר המחוקק, אין אני נותן לך, הזוכה, את המעמד הזה של "יורש זוכה" רק כדי להגיע לאותו שיעור בחלק העיזבון כפי שנקבע בחוק. אך אם הגעת כבר לחלק זה הרי שכל תוספת אותה תנסה להשיג ולהעביר אליך בדרך כלשהי באופן אוטומטי ייגרע אותו נכס ותוספת מן החלק שאני המחוקק נתתי לך.

לעומתו חוק יחסי ממון הינו למעשה "הסכם" בין הצדדים. גם הכתובה הינה "הסכם" בין הצדדים. החוק אינו מתערב בשיקול הדעת של בני הזוג. הפונקציה שמילא החוק היה אך ורק הכנה של "מודל" של הסכם שבהיעדר הסכם אחר שעשו בני הזוג, הרי נחשב שבני הזוג "הסכימו עליו". ומאחר שבהסכמים עוסקים אנו, שוב אומר החוק כי הכל לפי שיקול דעת המסכימים. ירצו יתייחסו לכתובה ויבטלו אותה; לא ירצו, לא יעשו כן ולא יבטלו. אך כל עוד לא הייתה התייחסות מפורשת מצדם לביטול הכתובה, מה לו למחוקק להתערב. לפיכך, יפה קבע החוק כי ככל שהסכם הנקרא "כתובה" קיים ותקף מבחינה הלכתית שוב אין החוק בא כלל לגרוע ממנו מאומה שהרי גם חוק זה הוא הסכם ומי שאינו מעוניין בו יכול לבטלו.

דהיינו, למשל בין בני זוג שערכו בפועל הסכם ממון ביניהם והתייחסו לכך שחוב הכתובה לא ייגבה בפועל עקב החלוקה שעליה הסכימו הצדדים בהסכם הממון, או אפילו כתבו שהם מקבלים עליהם כהסכם את הצורה שהציע בחוק בדרך של איזון משאבים אך בתנאי שלא תהיה כל תוספת מעבר לאיזון משאבים לרבות חוב הכתובה. או אז הרי התייחסו הצדדים לכך, וקבעו במפורש כי הסכם הממון שביניהם מבטל את חוזה הכתובה שביניהם מחמת שחוב הכתובה נכלל כבר באותה מחצית שקיבלה האשה. אך כל עוד לא התייחסו הצדדים לכך אין כל סיבה לומר שהסכם ממוני אחד יבטל התחייבות מפורשת של צד אחד כלפי הצד השני שניתנה בכתב בתוך שטר שהוא חוזה לכל דבר וענין.

ועוד שהרי קיים הבדל גדול ברעיון העומד מאחורי חוק איזון משאבים לזה העומד מאחורי חוק הירושה. לפיכך, לא ניתן להקיש מהאחד על משנהו.

חוק הירושה הוא חוק המבוסס על רצון המחוקק לתת חלק מנכסי המוריש לזוכים השונים כפי שהחוק מנה אותם. המטרה היא לתת רכוש או כספים כדי שאותם האנשים שנהנו בחיי המוריש מרכושו ומממונו תהיה להם משענת ממונית גם לאחר מותו. כלומר בסיסו של החוק המקנה את רכוש המוריש לזוכים הוא חוק סוציאלי המכוון לתת סעד לאותם זוכים. אבל אם בידי האשה שטר חוב דהיינו כתובה אשר מקנה לאשה כסף מרכושו של המנוח, כאן אמר המחוקק כי באופן זה אין טעם לתת לה יותר ממה שרצה המחוקק לתת לה. ולכן אם האשה רוצה לגבות כתובתה יהיה זה "על חשבון" חלקה בירושה. שהרי הגענו למטרה אליה מכוון החוק, לתת משענת ממונית לאשה.
שונים הדברים בחוק איזון משאבים. הרעיון העומד מאחורי חוק זה הוא שהמחוקק רואה (בניגוד לדין תורה) את בני הזוג כשני שותפים שווים ב"שותפות ממונית". לדעת החוק שני הצדדים בשותפות זו תורמים בשווה לרווחי השותפות. בהתאם לכך, החוק קבע כי כל מה ש"הרוויחה" השותפות והנכסים שרכשה דינם להתחלק בשווה בין שני השותפים שהם במקרה זה שני בני הזוג. רעיון זה שהוא לב החוק מבטא את השקפת החוק על חיי הנישואין. שמעצם ה"שותפות" של בני הזוג, "מגיע" לכל אחד מהם מכוח מעמדו כשותף, מחצית מכל מה שצברה ה"שותפות". בוודאי אין לערב בנושא זה של איזון המשאבים התחייבות אישית בכתב של שותף אחד לשני שנעשתה שלא מחמת רווחים שנצברו אלא על בסיס דין דתי שהיה קיים גם לולא חוק יחסי ממון. ממילא ברור שהחוק לא בא לשלול כלל את חיוב הכתובה שהיא שטר חוב לכל דבר.

יתירה מכך, הכתובה נועדה להוות אמצעי מיגון של האשה וכדברי הגמ' "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". כלומר, זוהי בעצם "פוליסת ביטוח" של האשה למקרה שיארע אם יארע, דהיינו למקרה של גירושין. אין כל סיבה שהאשה לא תקבל את המגיע לה על פי פוליסה זו וללא כל קשר לחלקה ברכוש "המגיע" לה בתוקף הייתה "שותף" לכל דבר וענין.
לפיכך, על פי החוק מגיע לאשה לגבות את כתובתה ללא כל קשר לחלקה מכוח חוק יחסי ממון.

השאלה העומדת לדיון לפני ביה"ד היא, האם במקרה שלפנינו עומדת לבעל זכות הטענה כי היות ובביהמ"ש קיבלה האשה מחצית בכל הנכסים מכוח חוק יחסי ממון, הרי שקיבלה ממון שלא היה זכאית לו על פי דין תורה וממילא אין מקום שביה"ד יפסוק לה לגבות את כתובתה.

אמנם התפיסה המקובלת כי אין מצב של "כפל מבצעים", דהיינו שלא ייתכן שהאשה תלך לביהמ"ש ותקבל על פי החוק את מחצית הנכסים אף שאין הם מגיעים לה על פי דין תורה, ומאידך גיסא תבוא לביה"ד לתבוע כתובה בשעה שנמצא תחת ידה ממון של הבעל שניטל שלא כדין. אך נראה שאין הדברים נכונים לכל מצב. חילוק גדול יש בין זוג חרדי או דתי לבין זוג חילוני. זוג חרדי ודתי שכל חייו של כל צד מבני הזוג התנהלו על פי דיני התורה וכך היה בעת שנישאו כדמו"י, סביר מאוד ונכון הוא להניח כי בעת נישואיהם השתיתו את כל מערכת היחסים שברצונם לבנות ביניהם שתהיה מודרכת ומכוונת על פי האמור בהלכה. ובהקשר הנוגע לענייננו, בוודאי כוונתם שענייני הרכוש ביניהם יתנהלו אך ורק על פי דין תורה בלבד, ובוודאי אין חוק יחסי ממון תואם אותו. לעומתם, זוג חילוני, בוודאי דעתם כשהולכים להינשא, שכל ענייני הממון שביניהם יהיו על בסיס של שותפות מלאה. כך כפי הידוע לכל הוא החוק וכך הוא ההיגיון של מי שאינו אמור כלל לדעת מהו דין תורה.
אמנם נכון הדבר אם לאחר שענייני חלוקת הרכוש תבעה האשה בביהמ"ש תתבע בבית הדין הרבני את כתובתה, ולפיכך נתפשטה אותה תפיסה המקובלת לפיה לא יחייב בית הדין הרבני את הבעל בתשלום כתובה בנוסף על מה שקיבלה האשה בביהמ"ש מחצית מהנכסים, אך עדיין יש לדבר זה השלכות לגבי המקרה שבו בחר הבעל מרצונו את ביהמ"ש כערכאת הדיון לענייני רכוש.

פשוט הוא שהכתובה היא חוב המבוסס על התחייבות של הבעל כלפי האשה. חוב זה מעוגן בשטר הכתובה. כלומר, לפנינו התחייבות חוזית בין בעל לאשה. התחייבות זו נועדה להיות "אמצעי מיגון" של האשה. זאת, מאחר ומעיקר הדין הבעל יכול לגרש את אשתו גם שלא ברצונה, חששו חז"ל שמא תגיע האשה למצב זה ש"תהיה קלה בעיניו להוציאה". לשם כך נועדה התחייבות הבעל בשטר הכתובה להוות מכשול ומחסום בפני הבעל לא לגרשה.

כלומר, הכתובה היא מעין "ערבות" או "פוליסת ביטוח" של האשה לכך שהיא יכולה להיות שקטה שלא יקום בעלה ויגרשנה, שהרי אם יגרשנה "יעלה" לו הדבר בתשלום הכתובה. הכתובה, שנעשית בקניין ועדים, היא שטר חוב לכל דבר ועניין. אין ספק כי על פי אמות המידה של ההלכה דדיני חיובים לא ניתן לבטל התחייבות חוזית שניתנה כדת וכדין ללא סיבה שההלכה מכירה שיש בה לבטל התחייבות זו. שני מסלולים שונים יכולים לשמש אותנו לשם כך:

1. מסלול ה"קיזוז":
אם ידוע לנו שהאשה מחזיקה שלא כדין כספים השייכים לבעל, נוכל לומר שאמנם ברמה העקרונית הבעל חייב לשלם לאשה את שהתחייב בכתובה, אבל מכיון שהאשה מצידה מחזיקה שלא על פי דין בכספים של הבעל ובעצם היא מחויבת להחזירם לו, לכן יכול הבעל לקזז את הסכומים שהאשה לקחה ממנו שלא כדין מחוב הכתובה המגיע לה. בכך נגיע למעשה למצב שבו לא ישלם הבעל את הכתובה.

2. מסלול "האומדנא":
אם יש בסיס להניח כי אף שלפנינו התחייבות ברורה בכתב לשלם, ברור לנו כי בבסיס ההתחייבות המתחייב לא התחייב על דעת שיהיה מצב מסוים, אלא רק על דעת מצב אחר. זאת, על סמך סברא חזקה שהיא "אומדנא שבליבו ובלב כל אדם", באופן כזה ניתן לקבוע כי התחייבות הכתובה לא הייתה מלכתחילה מכוונת על מצב זה שנוצר, וממילא ההתחייבות מלכתחילה לא חלה ביחס למצב זה.

אמנם ישנן הסתייגויות בדברי הראשונים ובהלכה, השוללות עקרונית את ההסתמכות על אומדנא בשעה שהייתה בידי המתחייב אפשרות לפרש את הסתייגותו. וודאי שהדבר מחייב זהירות יתירה ושיקול דעת ביחס לכל מקרה ומקרה. נקודת הפתיחה היא, העובדה שקיימת לפנינו התחייבות ברורה ובוודאי כאשר היא בכתב, ואנו רוצים לשבור אותה או לסייג אותה רק על פי אומדן דעת שלא נאמר ולא נכתב. אם נבחן את ההתחייבות כשלעצמה, על פי דיני התחייבות, היינו קובעים בוודאות כי מאחר שלא נכתבה ולפחות לא נאמרה כל הסתייגות הרי חלה ההתחייבות בכל מצב.
יישום "מסלול הקיזוז"
אין בכוח או בסמכות ביה"ד הרבני לשנות את הנעשה מחוץ לכותלי ביה"ד אלא בביהמ"ש, בוודאי בנושא זה שבו יש לביהמ"ש סמכות מלאה כאשר הדבר מובא לדיון בפניו. אולם אין בעובדה זו כדי ליצור מצב שבו ביה"ד יתן "אישור" או גושפנקא לחלוקה כזו. כלומר, ביה"ד הרבני לא יתן ידו למצב שהאשה תקבל בערכאה אחרת ממון שלא על פי דין תורה ומאידך גיסא תבוא לביה"ד לזכות בכתובה.

עלינו לשוב ולהזכיר כי קביעה זו שהאשה שקיבלה ממון וזכויות עלפי חוק יחסי ממון למעשה מחזיקה בידה ממון של הבעל שלא כדין אינה בהכרח נכונה לכל חלקי הציבור. בהחלט ניתן לומר כי יש הבדל מהותי בין בני זוג דתי או חרדי, שומר מצוות, שכלפיו אכן הנחה זו נכונה, לבין בני זוג מהמגזר הכללי שאינו שומר מצוות שבעיניהם מסלול החוק הוא המסלול הטבעי והבלעדי. ביחס לבני זוג ממגזר זה, שלגביו העובדה שכל בן זוג מקבל מחצית היא כאמור פשוטה, מדוע שנאמר כי האשה מחזיקה בממון שאינו מגיע לה, והרי ידע גם ידע הבעל על כך מראש בעת הנישואין.

יישום "מסלול האומדנא"
בשימוש ב"מסלול" זה עלינו להניח הנחה מוקדמת כי קיימת באוויר אומדן דעת המקובל כדבר וודאי האומר כי הבעל בעת התחייבותו בשטר הכתובה, לא חשב "ללקות בכפלים". דהיינו, שלא עלה בדעתו ליתן לאשתו מחצית מהנכסים שיצבור בעת הנישואין כתוצאה מעבודתו וכדומה ובה בעת גם לתת ביד האשה שטר חוב בצורת כתובה על סכום מסוים שכתב לה.
1. עצם ההנחה שקיימת כלל אומדנא זו היא חידוש ואינה ברורה כדבר מובן מאליו. כאשר מדובר בבני זוג מהמגזר הכללי אשר לגביהם החוק האזרחי הוא הקובע את מסגרת החיים שלהם. וכי מניין לנו להכניס בכוונת הבעל בעת שהתחייב בשטר הכתובה שהתחייבותו תחול אך ורק אם האשה לא תגבה את המגיע לה על פי החוק? והרי הבעל הולך לחתום על שטר הכתובה כשברקע ידוע לו המצב החוקי של ענייני הממון שהם לפי חוק יחסי ממון, וכי הבעל אינו יכול לבטא את רצונו לפני שחותם על שטר הכתובה? הרי המבט הרגיל במצבים כגון אלו שאנו אומרים איפכא, שמכיון שלמתחייב היה ידועים כל הנתונים בשעה שהתחייב ועל דעת זו הוא מתחתן שיש חוק המדינה על ענייני הממון של חיי נישואין, א"כ אם היה חושב כי הוא רוצה לסייג שלא תחל ההתחייבות במקרה שהאשה תגבה את חלקה על פי החוק, היה לו לומר זאת בפירוש. ומכיון שלא אמר הרי זו הוכחה שלא חשב כן.

2. בעיקר הדין של השתמשות בסברת "אומדנא" כדי להגביל או לבטל פעולת קנין או התחייבות כתבו הראשונים כלל המגביל את השימוש בסברת אומדנא.

שאין אומדנא מועילה לבטל או לסייג פעולה או התחייבות של אדם, אלא כאשר הדבר תלוי בדעת העושה או המתחייב בלבד ואין חברו מקפיד בדבר. אבל כשיש שניים הקשורים לאותו מעשה או התחייבות וכתוצאה מכך שנאמר שהייתה אומדנא מצד המתחייב יפסיד הצד השני, אין הולכים או קובעים כי האומדנא מצד אחד תקבע ותבטל או תסייג את המעשה שנעשה אפילו באומדנא המוכחת, שכן עלינו להתחשב באותה מידה גם בדעת הצד השני למעשה זה ואותו צד לא היה מסכים להגבלה זו.
כזה הוא הנדון בהתחייבות בשטר הכתובה שהבעל מתחייב לאשתו בעת הנישואין. מי ערב לנו שהאשה הייתה מסכימה להגבלה זו שבעצם מרוקנת את התחייבת שטר הכתובה לחלוטין אם תיטול מחצית מהרכוש המגיע לה על פי חוק, או איפכא שתוותר על מחצית הרכוש תמורת שטר הכתובה. מסתמא לא הייתה מוותרת או מסכימה לכך והיה על הבעל לפרש הגבלה זו בעת הנישואין.

3. נוסף על הסברות הבסיסיות הנ"ל, הסיבות שהביאו לגירושין והגורם להן יש להם בוודאי משקל רב. הרי הבעל יודע באופן כללי מה היא כתובה. אמנם אינו בקיא ברזי הכתובה אבל אפילו מההסבר הקצר שמקבל מהרב המסדר קידושין הוא מבין היטב שמדובר בשטר הכולל את כל התחייבויותיו לאשתו במסגרת הנישואין. בוודאי הוא מבין כי שטר הכתובה בא להגן על האשה.
האם נוכל לומר בוודאות כי הבעל חשב שלא מגיע לאשה כתובה גם כאשר הוא עצמו יהיה הגורם לגירושין? א"כ לשם מה חתם כלל על הכתובה אם אין בה כל תועלת, שהרי את חלקה ברכוש על פי חוק יחסי ממון תקבל בין כך ובין כך, וא"כ כתובה זו למה? סברא זו לפחות מביאה אותנו למצב שבו אין אנו "בטוחים" שהבעל התכוון בעת הנישואין להגביל את הכתובה גם במקרה זה.
ומאחר שלפנינו מצד אחד התחייבות ברורה בשטר חוב ללא כל סייג שנאמר או נכתב ומצד שני ספק אין לפגום התחייבות וודאית ע"י ספק. ועוד שהכלל הוא שספק אומדנא אינו אומדנא, שהרי אם יש לי ספק אם קיימת אומדנא מסוימת או לא, זה עצמו מראה שאומדנא זו היא בגדר דברים שבלב, שהרי אין היא "בליבו ובלב כל אדם". ודברים שבלב אינם דברים.
4. גם מנקודת מבט של השקפת עולמם של בני זוג שאינם שומרי מצוות לא ניתן לסייג את התחייבות הכתובה. כי לדעתם הנישואין הם בעצם "שותפות" של בני הזוג כאשר כל אחד תורם בדרכו שלו. וכי שותף הכותב לחברו שטר חוב יעלה בדעתו כי שטר זה ישולם מחלקו של השני? כך שקשה מאד לומר כי בכלל האומדנא קיימת בבני זוג מהמגזר הכללי.

כבר נזכר לעיל בראשית הדברים, כי יש משקל מכריע לשאלה מי היה ה"גורר" ומי ה"נגרר" לדיון הרכושי בביהמ"ש. הדגש הוא על כך, שהצד שיזם את הפניה לביהמ"ש לא יוכל לזכות לקבל סעד מבית הדין.

בצורה כללית ניתן לעשות חלוקה בין סוגים שונים של בני זוג. אלה מהמגזר החרדי או הדתי לעומת אלו מהמגזר הכללי שהם רוב הציבור. קו ההשקפה וההבנה הפשוט לקביעת ההסדרים של מערכת יחסי הממון וניהלו הרכוש שבין בני זוג, שונה לחלוטין בין שני המגזרים הנ"ל. זוג חרדי או דתי שגדל וחונך על שמירת המצוות רואה כדבר פשוט ומובן כבר בעת הנישואין כי את התשתית לניהול חייהם המשותפים יש לבסס על פי ערכי התורה וההלכה, ואת פתרון הבעיות שביניהם לקבל במגרשו של ביה"ד הרבני. מנגד, זוג מהמגזר הכללי המכיר רק את החוק הישראלי ובעיקר את הנהוג והמקובל באותה חברה, ברור לו כי יש להשתית את ניהול ענייניהם הממוניים על בסיס שותפות מלאה ובכל בעיה שתתעורר הכתובת האחת והיחידה היא ביהמ"ש. הבדל זה גורם לכך כי האפשרות לסיטואציה שמישהו נחשב ל"נגרר" לביהמ"ש נגד רצונו והשקפתו קיים רק בבני זוג דתי או חרדי שבו החליטה האשה לפנות לשם פתרון בעיות הרכוש אל ביהמ"ש. הבעל במקרה זה נאלץ להיות "נגרר" לביהמ"ש למרות שהוא אינו רוצה כלל בדין הנוהג שם אלא בדין התורה.
בכל מקרה שהאשה היא זו שפנתה לביהמ"ש ו"גררה" את הבעל נגד רצונו לביהמ"ש, ואילו הבעל מצדו רצה ללכת לבית הדין הרבני לצורך קביעת שאלת חלוקת הרכוש, משום שאת חייו הוא מכלכל על פי ההלכה, באופן זה לא תקבל האשה כל סעד מבית הדין הרבני בתביעתה לתשלום דמי הכתובה.
לעומת זאת, בבני זוג שבהסכמה באו לדון בענייני הרכוש לפני ביהמ"ש, כאשר הבעל אינו נגרר כלל אחר האשה אלא הוא שותף שווה להחלטה זו של מקום הדיון, וזו גם דרכם הטבעית על פי אורח חייהם, שם יתן בית הדין לאשה את המגיע לה על פי הכתובה. לבחירה זו של הבעל מרצונו ישנן השלכות הלכתיות על פסיקת בית הדין בתביעת האשה לכתובה.
אך גם בלא ירידה לפרשנות הנ"ל בהסבר החוק יש לדון במקרה שלפנינו ולחייבו. בחירתו של הבעל מרצונו ללכת לביהמ"ש לקבל את פסיקתו בענייני ממון, מחייבת גם על פי ההלכה. ידועה ההלכה כי אין לדון לפני ערכאות של גויים. ואעפ"כ אם עבר וקיבל עליו היהודי לדון לפני גוי? דינו מבואר שאותו אדם המחזיק בכסף (דהיינו הנתבע, שלא יזם את ההליכה לערכאות) אינו חייב להחזיר את הכסף המוחזק בידו שקיבל מכוח פסק הערכאות.
כלומר יש חילוק בהלכה זו בין מקרה שהצד שפנה לערכאות של גויים זכה בממון שלא היה מגיע לו, לבין מקרה שהצד שפנה לערכאות חויב על ידי הערכאות שלא כדין בממון שהיה מזוכה בדין ישראל.
ולפי הטעם שמשום "קנס" אין ביה"ד נזקק לדון באותו ממון, אין הכוונה רק שלא דנים ישירות בהליך של תביעה חוזרת. אלא ברור שהכוונה שמחמת דין "קנס" שהטלנו, הרי קנסנו אותו בזה שלא רק שאין אנו מחשיבים שהממון שזכה השני כגזל, אלא מחמת דין ה"קנס" שהטלנו על ראובן משום שהלך לדון בערכאות של גויים אנו משאירים את הממון בידיו של שמעון. שהרי אם לא כן, מה הועלנו באותו "קנס" שהטלנו על ראובן והרי שמעון מצווה ועומד להחזיר הגזילה שבידו.
העולה מהאמור כי במקרה זה לא יוכל הבעל לטעון כי אין בית הדין הרבני יכול לחייבו בתשלום הכתובה לאחר שהאשה קיבלה בביהמ"ש חצי מהרכוש והאשה מחזיקה בכספו שלא כדין. זאת משום שהבעל הוא זה שפנה אל ביהמ"ש ואם כן חל עליו הדין.
מסקנה
אין כל מקום לפטור את הבעל מהתחייבותו בשטר הכתובה ויש לחייב את הבעל לשלם לאשתו את מלוא סכום הכתובה שהתחייב בה.

דעת הרוב כי לא ניתן לגבות את הכתובה בפועל כל עוד לא יובא לבית הדין הרבני פסק הדין של ביהמ"ש בענייני חלוקת הרכוש. דעת המיעוט כי ניתן לגבות את הכתובה כולה בלא קשר לכל פסק דין שיינתן בביהמ"ש בעניין חלוקת הרכוש.

 
צרו קשר למידע נוסף ולתיאום פגישת ייעוץ. אבנר הן – טוען רבני, מגשר ובורר מוסמך: 073-7764001.